אלו הן הפסולין – לעדות. מכיוון שבמשנה הקודמת נאמר שאב ובנו הם פסולי עדות הביא העורך את כל רשימת הפסולים לעדות. הרשימה מופיעה גם במשנת סנהדרין (פ"ג מ"ג) 130 הרשימה חוזרת במסכת שבועות פ"ז מ"ד העוסקת באלו הפסולים לשבועה. מי שפסול לעדות פסול לשבועה, ולהפך. , ונראה שמשם הובאה בשינוי קל, ונדון בו להלן. הרשימה אינה מונה את הפסולים מן התורה, כגזלנים או גנבים, ומתמקדת בפסולים מיוחדים שפסילתם אינה מובהקת. במשנה בסנהדרין רבי יהודה מוסיף תנאי מגביל: "אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא אבל יש להן אומנות שלא הוא כשרין", הווה אומר שכל המנויים כאן פסולים לעדות בזמן שזו עבודתם וזו פרנסתם. אבל אדם שחטא או שנכשל באופן זמני – אינו פסול לעדות. התלמוד הבבלי מנמק את הפסילה לעדות בכך שאינם עסוקים ב"יישובו של עולם" (סנהדרין כד ע"ב) 131 הגמרא דנה בשאלה האם רבי יהודה חולק על חכמים או מוסיף על דבריהם, ונראה שאין זו מחלוקת אלא הוספה המקובלת על הכול. , המשחק בקוביא – הסוגיה הירושלמית מוסיפה שאף כל המשחקים משחקי מזל נפסלו לעדות 132 ירו', נז ע"ג; סנהדרין פ"ג ה"ה, כא ע"א; שבועות פ"ז ה"ד, לד ע"ד. . כאמור, המדובר באנשים משולי החברה שהתפרנסו ממשחקי מזל. יש בתלמוד הבבלי דעה שאלו נפסלו משום שברווח הכספי ממשחקי מזל יש משום גזל (בבלי, סנהדרין כד ע"ב), אך דומה שדעה זו מאולצת, ואין נימוק זה מתאים להגבלה של רבי יהודה. ההסבר הקודם מעוגן יותר במציאות החברתית (תמונה 3), והמלוה בריבית – הלוואה בריבית אסורה, כמובן, אך מצויות עדויות רבות שבפועל לא נשמרה ההלכה בקפדנות (תמונה 4), והיו רבים שחטאו בריבית. האמירה שמלווה בריבית פסול לעדות היא חלק מהמאבק רב השנים של החכמים בתופעה. התלמוד הבבלי בסנהדרין מסביר שיש להבין מלוה, כלומר כל העוסקים בהלוואה פסולים לעדות, כולל המלווה, הלווה והעדים, ומפריחי יונים – הבבלי מציג שני הסברים: מדובר בעורכי תחרויות של יונים, או באלו המנסים למשוך לשובכיהם יוני תרבות (סנהדרין כה ע"ב). ודאי ששני ההסברים נכונים מבחינה הלכתית, כלומר שני הסוגים פסולים לעדות, אבל מבחינה חברתית מסתבר שהמשנה עוסקת בעורכי תחרויות יונים שכן זו הייתה תופעה מצויה יותר 133 שוורץ, מפריחי יונים. . מכל מקום, אם הפסילה נובעת מחשש גזל אזי יש לפסול גם מי שעושה זאת באופן זמני וכעיסוק שולי. ברם, כפי שראינו, רבי יהודה מסביר שמדובר רק בעבריינים שפרנסתם מהמעשה הפסול. על כן נראה שלפחות לפי רבי יהודה מדובר במארגני משחקי מזל ותחרויות בין יונים. הלכה זו חושפת פן מעניין של שולי החברה היהודית, מן הסתם בערים הגדולות, אוכלוסייה שפרנסתה הייתה על ארגון משחקי מזל. וסוחרי שביעית – במשנת סנהדרין נוסף: "אמר רבי שמעון: בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית" (פ"ג מ"ג). אם כן, במשנה הראשונה הנוסח היה "אוספי שביעית"; מי שאסף פרות בשביעית בקנה מידה גדול נפסל לעדות. לפי ההלכה אין הגבלה על איסוף פרות בשביעית. כל הפרות הם הפקר, וכל אדם רשאי לאספם. אך הכוונה הייתה שאדם יאסוף פרות רק לצרכיו, ובסוף העונה יפקיר את העודפים. אוספי שביעית לא הפקירו את פרותיהם בשעת הביעור, או אולי הפקירום וחזרו וזכו בהם. אין כאן איסור פורמלי, אך הם עשו שלא כרצון חכמים. הביטוי "משרבו האנסין" מרמז לימים שלאחר מרד בר כוכבא. עד אז ויתרו הרומאים על מסי היבול בשנת השביעית. לאחר המרד וגזרות הדת ביטלו השלטונות את הפטור, ומאז חויבו החקלאים במסים גם בשנת השביעית. על כן התירו חכמים לאסוף פרות כדי שיהיה מהיכן לשלם את המס, אך עדיין אסרו על המסחר בשנת השביעית 134 ספראי, שביעית, עמ' 321; בימי הבית, עמ' 439-438, וראו פירושנו לשביעית פ"ד מ"ב ופ"ז מ"ה. . שוב, לא כל סוחר בשביעית נפסל לעדות, אלא רק מי שמקצועו היה בכך. במשנת סנהדרין מובאת הגבלה נוספת החלה על סוחרי שביעית ועל יתר הפסולים: "אמר רבי יהודה: אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא כשרין". ההסתייגות של רבי יהודה אינה קשורה לעניין זה של השינוי ביחס למסחר בשביעית, אלא היא כללית יותר, כפי שנאמר בתוספתא: "ובכולן היה רבי יהודה אומר: בזמן שיש להם אומנות אחרת הרי אילו פסולין [צריך להיות כשרין] 135 אם רבי יהודה אומר "פסולין", אין מחלוקת בינו ובין חכמים. אבל ייתכן שהיו שתי מסורות בדבר דעתו של רבי יהודה, ואלו משתקפות במחלוקת בסוגיית הירושלמי, שביעית פ"ז ה"ג, לז ע"ג, וראו פירושנו למשנה שביעית שם. וחזרו בהן הרי אילו כשרים וחכמים אומרים: בזמן שיש להם אומנות אחרת הרי אילו פסולין" (תוס', סנהדרין פ"ה ה"ב, עמ' 423). אם כן, לא כל סוחר שביעית או מפריח יונים נפסל, אלא רק בעלי מקצוע מגונה זה. ועבדים – עבדים אינם מנויים ברשימות שבמשניות סנהדרין ושבועות. אין הם חלק מהרשימה שכן העבד פסול לעדות מן התורה, ואילו הרשימה עוסקת רק במקרי ביניים שהם חידוש של חכמים. ברם, המשנה הקודמת עסקה בעבד משוחרר, והעורך שהתאים את הרשימה למסכת שלנו הוסיף את העבד, שכן הוא נידון במשנה הקודמת. מכאן שהמשנה נלקטה ממסכת סנהדרין, הועברה לראש השנה והותאמה למשנה הקודמת. אילו הייתה המשנה מועברת מכאן למסכת סנהדרין הייתה מועברת יחד עם התוספת “ועבדים" 136 המילה “ועבדים” מצויה בכל כתבי היד שבידינו. הריטב"א, למשל, מעיד שהיא מצויה ב"משניות מדויקות... ויש שמחקוה", וראו תוספות ישנים על אתר. . זה הכלל כל העדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשרים לה – "זה הכלל" הוא סיכום מאוחר הכונס את הפרטים לכלל אחד. לפי ההלכה התנאית האישה פסולה לכל העדויות: על הפסוק "ועמדו שני האנשים" (דברים יט יז) התנא דורש: "יכול אף האשה תהא כשירה לעדות... מה שני האמור כאן אנשים ולא נשים אף שני האמור להלן אנשים ולא נשים" (ספרי דברים, קצ, עמ' 230; בבלי, שבועות ל ע"א), ובירושלמי הדרשה מסתיימת "הרי למדנו שאין האשה מעידה" (יומא פ"ו ה"א, מג ע"ב). גם יוספוס מעיד על כך: "נשים פסולות לעדות מחמת קלות דעתן והחוצפה שבמינן אין מעידים גם עבדים מחמת אי האצילות שבנפשם ויש לשער שלא העידו עדות של אמת אם משום בצע אם משום פחד" 137 קד', ד 219. . כך גם במדרש מאוחר: "מכאן שהנשים כזבניות הן. כי יראה מפני היראה. מכזבות ואינן מודות על האמת לכך אין מקבלים עדות מן הנשים" 138 מדרש בראשית רבתי, פי"ח טו, מהד' אלבק עמ' 92. . המדרשים רואים בכך חלק מהעונש שהוטל על האישה עקב אכילת פרי עץ הדעת (פרקי דר' אליעזר, פי"ד). עם כל זאת, עדות אישה מתקבלת במקרים מיוחדים, ובעיקר עדויות בנושאים שאין סיכוי שגברים יתמצאו בהם. כך, למשל, אישה כשרה להעיד על מות אדם ועל סוטה שנטמאת, ועל פי עדות אישה או עדות עבד משיאים נשים 139 משנה, יבמות פט"ו מ"ה וראו פירושנו לה; פט"ז מ"ז; סוטה פ"ו מ"ב. . אבל: "רבי עקיבא אומר לא על פי אשה" (משנה, יבמות פט"ז מ"ז), כלומר אף בתחומים מצומצמים אלו אין לקבל החלטה בבית דין על סמך עדות של נשים. במדבר יהודה נמצאו שטרות רבים ועליהם חתומים עדים. באף שטר לא נמצאה חתימה של אישה כעד, ונראה שהנוהג היה שלא לסמוך על עדותן, וניתנו לכך הסברים מהסברים שונים. אם כן, משנתנו קובעת שבכל מה שאישה פסולה לעדות גם הם פסולים. המשנה כלשונה היא מלפני דור אושא, שכן רבי שמעון ורבי יהודה מגיבים עליה. ניסוח דבריו של רבי שמעון מלמד שהמשנה נוסחה בדור יבנה, לכל המאוחר, ונאמר בה "אוספי שביעית", נוסח שתוקן בדור אושא. הירושלמי אומר שמשנתנו היא כרבי אליעזר, ולא ברור לו האם חכמים חולקים עליו אם לאו 140 ירו', סנהדרין פ"ג ה"ה, כא ע"א; שבועות פ"ז ה"ד, לד ע"ד. . הבבלי טוען שמשנתנו היא כדעת רבי טרפון, בן דור יבנה (סנהדרין כה ע"א). אך טיעון זה חשוב פחות, שכן מדובר שם בדיוק דיאלקטי שספק אם הוא אכן ההסבר המשפטי הפשוט של הדברים. כך או כך, נראה שהמשנה נוסחה בדור יבנה וחכמי דור אושא מסרו את הנוסח הקדום ועדכנו אותו בהתאם להתפתחויות, ורבי יהודה, בן אותו הדור, הוסיף למשנה משפט הבהרה. האישה כשרה לעדות בסדרת נושאים בדיני מעמד אישי, בעיקר בתחומים שבינו לבינה ובתחומים שהם בבחינת "בין אדם למקום" ואינם דיני נפשות או ממונות (תוס', סנהדרין פ"ה ה"ב) 141 עדות האישה שנויה במחלוקת, ראו יבמות פט"ז מ"ז, ושם נרחיב בכך. . לא בכך משנתנו עוסקת, ולפיכך לא נרחיב בכך כאן 142 ראו פירושנו ליבמות פט"ז מ"ו. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashanah 1:8