אב ובנו שראו את החודש – אב ובנו פסולים לעדות, אף שכל אחד מהם כשר כמובן לעדות כעד יחיד. לצורך עדות תקפה יש צורך בזוג עדים שראו את המעשה כאחד. ילכו – להעיד את עדות החודש, ואפילו בשבת, לא שמצטרפים זה עם זה – בית הדין לא יקבל את עדות השניים, אלא שמא יפסל אחד מהם – לעדות מסיבה כלשהי, ויצטרף השיני עם אחר רבי שמעון אומר אין אב ובנו וכל הקרובים כשרים לעדות החודש – רבי שמעון מוסר את הניסוח העקרוני וההלכתי. יש להניח שהניסוח בחלק הראשון של המשנה מושפע מסיפור המעשה דלהלן. פעמים רבות המקורות מוסרים מעשה ואת ההלכה העקרונית הקשורה אליו. נראה שכך גם הורכבה משנתנו. אמר רבי יוסי מעשה בטובייה הרופא – המדובר בימי הבית. איננו יודעים מי היה טוביה, אך נראה שהיה איש אמיד ומכובד והיה לו עבד, שראה את החדש – את הירח בהתחדשו, בירושלם הוא ובנו ועבדו המשוחרר וקיבלו הכהנים – לעדות, אתו ואת בנו ופסלו את עבדו – לפי ההלכה עבד משוחרר הוא יהודי לכל דבר. לפי פשוטם של דברים יש להבין שהכוהנים נהגו שלא כהלכה פעמיים: פעם אחת הם קיבלו אותו ואת בנו, וזאת בניגוד להלכה שאב ובנו אינם מצטרפים לעדות, יתר על כן, הם פסלו את העבד הכשר לעדות 122 ב- מת המשפט "ופסלו את עבדו" חסר, וזו דרך לתיקון הבעיה ההלכתית. ברם, עדות זו בטלה כנגד עדות יתר עדי הנוסח. . נראה שהכוהנים הללו אינם חכמים, ואת המעשה יש להבין על רקע המאבקים הבין-כיתתיים בעיר בסוף ימי בית שני. בירושלים פעלו כידוע קבוצות דתיות שונות. הכוהנים היו ברובם צדוקים והם ניהלו את המקדש הלכה למעשה, גם אם בלחץ ההמון קיבלו עליהם לנהוג לפי ההלכה הפרושית. יוספוס ומקורות חז"ל כאחד מעידים על כך, ואין טעם לפקפק בעדויות פשוטות אלו. בית הדין המרכזי, הסנהדרין, היה מורכב מצדוקים ופרושים ונוהלו בו מאבקים בין-כיתתיים. במקורות מספר אנו שומעים על בתי דין שפעלו בירושלים ולא עמדו תחת השפעתם המובהקת של חכמים. כך אנו שומעים על "דייני גזירות" ועל "בני כוהנים גדולים" שיש להם עמדות הלכתיות, ואולי אף בית דין משלהם (משנה, כתובות פי"ג מ"א ומ"ב) 123 קורצטג, כוהנים, ניסה לתרץ שבית הדין של הכוהנים עסק רק בכשרות העדים. ברם התירוץ דחוק, ואין זה סביר שבתי הדין חילקו ביניהם את סמכות הבירור בצורה כה מלאכותית. . מסתבר, אפוא, שקידוש החודש לא הוכרע רק בבית דין של חכמים. לפי המסורות שבידינו עסק בית הדין של חכמים בקידוש החודש, אך במקביל פעל בית דין של אותם כוהנים שהייתה לו זיקה למקדש. טוביה זה היה איש עשיר, וייתכן שכדרכם של עשירים היה מקורב לצדוקים, או נכון יותר מקורב לצדוקים יותר מלפרושים. מכל מקום, הוא התייצב לפני בית הדין של הכוהנים. בתלמוד הירושלמי מנמקים את החלטתם של הכוהנים: העבד פסול משום "שם פסול" (נז ע"ב). כלומר זהו פסול של ייחוס, ולא פסול הלכתי. הכוהנים היו ידועים בשמירה על הייחוס, ולכן הם פסלו אדם כשר משום שאינו מיוחס. בידינו עדויות נוספות לפסילת אנשים לעדות בגלל בעיות ייחוס, אף שההלכה מכשירה אותם. כך, למשל, נקבע שמי שחתום על שטר בערכי (ארכיון) הישן של ציפורי הוא בוודאי מיוחס (משנה, קדושין פ"ד מ"ה) 124 ראו ינקלביץ, ייחוסין. . זו ראיה שלקחו כעדים רק אנשים מיוחסים, או לפחות שהעדיפו אנשים מיוחסים. לא נאמר שהכוהנים פסלו את העבד, אלא שהעדיפו את עדות הבן האריסטוקרט על עבדו המשוחרר. אשר לאב ובנו, הם כאמור פסולים לעדות יחדיו, אך התלמוד הבבלי מביא דרשת הכתוב: "החדש הזה לכם (ראש חדשים...) – עדות זו תהא כשרה בכם" (כב ע"א). אם כן, אתם (בית הדין) יכולים להחליט על העדות כרצונכם 125 כך כנראה פירש הרמב"ם בפירושו למשנה. . או שמא הכוונה שעדות ראש חודש כשרה גם בכם – במשה ואהרן, אף שהם שני אחים. כך או כך, התלמודים אינם רואים את ההחלטה של בית הדין של הכוהנים כסטייה קשה מההלכה. התלמוד הבבלי מציע אף לשנות את המשנה הפוך, כך שעדות אב ובנו תהיה כשרה, והמעשה בפסיקתם של הכוהנים בא לסייע להלכה. לפי ההלכה עבד משוחרר הוא כיהודי לכל דבר, לא כן במשפט ובנוהג הרומי. עבד משוחרר היה בן חורין, אך תלותו באדון נותרה קבועה גם לאחר שחרורו. הוא נחשב לחלק ממשק הבית של האדון והיה שותף כלכלי לו. יותר נכון לומר שהאדון היה שותף של העבד, ויכול היה לחייב את העבד להפריש מנכסיו לטובתו. העבד היה לעתים קרובות בא הכוח של האדון ונציגו הכלכלי. במקרה זה העבד המשוחרר מצוי עם האדון, ועמו ראה את קידוש החודש, משמע שאינם רחוקים זה מזה אלא מקיימים יחסי קרבה ואחווה. על כן פסילת העבד אינה רק מפאת ייחוסו, וייתכן שהיא משקפת גם מציאות חברתית-משפטית רומית. [וכשבא לבית הדין קיבלו אתו ואת עבדו ופסלו את בנו] – המצוי בסוגריים נמצא בשולי כתב יד קופמן והוא תיקון השמטה; הנוסח מופיע בדפוסים, בכתב יד פרמא ובכתבי יד אחרים. הנוסח מופיע כבר בדפוס ראשון, אך כפי שנראה להלן לא היה לפני הרמב"ם. לפי נוסח המשנה שלפנינו ברור שהכוהנים נהגו שלא כהלכה, וכמו כן שאין ההלכה כרבי שמעון. לפי ההלכה הקבועה אב ובנו פסולים לעדות, וכך נהג בית הדין של חכמים. מבחינה היסטורית משתמע שבירושלים פעלו במקביל שני בתי דין שעסקו בקידוש החודש, של חכמים ושל הכוהנים (צדוקים?). לשני בתי הדין היה סדר דין שונה, אך לפחות במקרה זה ההחלטות היו זהות. אין ספק שלשני בתי דין עשויות להיות גם החלטות שונות, ובמקרה מעין זה פרץ עימות קשה בבית המקדש ובחברה הירושלמית. ברם, ייתכן שהתלמודים לא הכירו את הפסקה האומרת שהמעשה הובא גם לפני בית דין של חכמים. בירושלמי המעשה מובא בברייתא, ולו היה כתוב במשנה ספק אם היה צורך להביאו. התלמוד הבבלי רואה במעשה סתירה להלכה של רבי שמעון ומתלבט האם הלכה כמותו או כמו הכוהנים, מכאן שלפניו עמד הנוסח שמשתמע ממנו שהכוהנים נהגו כהלכה. גם מסקנת הסוגיה היא שהכוהנים נהגו כהלכה, והגמרא "מתקנת" את ההלכה במשנה כך שלא תסתור את המעשה וההחלטה של הכוהנים. אם המעשה אינו נכלל במשנה אזי מקורו בברייתא בירושלמי שהוחדרה למשנה. תופעה זו, של ברייתות שחדרו למשנה, רגילה במשנה 126 ראו פירושנו לפסחים פ"ד מ"ט; אפשטיין, מבוא, עמ' 150. . אם כך הוא הרי שיש לפקפק במעשה ולראות בו השלמה ספרותית. ההשלמה באה להדגיש או לפרש את המשפט הקודם ולהדגיש שהכוהנים עשו שלא כהלכה, שחכמים סברו, כבר אז, כי יש לדחות אב ובן, אך לקבל את עדותו של עבד משוחרר. אם כך, לא שני בתי דין פעלו בירושלים אלא רק בית דין של כוהנים, ולחכמים הייתה ביקורת נוקבת על נהליו. להלן נראה כי חכמים ניהלו את בית הדין של קידוש החודש בירושלים 127 ראו להלן, פ"ב מ"א. , ואפשר שהיו תקופות שבהן שלטו חכמים ואחרות שבהן ידם של הצדוקים הייתה על העליונה. ייתכן גם שמסורת חז"ל הדחיקה את הזיכרונות על ניצחונם של צדוקים. השחזור ההיסטורי תלוי, אפוא, במידה רבה בשחזור הטקסט המקורי של המשנה. כבר התלמוד הבבלי מעמעם את הפן הכיתתי של המעשה, ודעת הכוהנים מוצגת כאילו הייתה עמדה הלכתית. המפרשים עמלו להעניק לה ביסוס הלכתי כלשהו. כך, למשל, יש המציעים שהעבד ראה את קידוש הלבנה כשהיה עבד ואז השתחרר, או שהעבד זכה להשתחרר משום שאדונו הפיל את שינו או הוציא את עינו; בית דין כבר פסק על שחרורו, אך הגט טרם נכתב. אך המאירי צודק בסכמו "ולא הוברר הדבר בידנו" 128 המאירי לבבלי, כאן כב ע"א. . רק ההסבר ההיסטורי מעניק למשנתנו רקע הגיוני וסביר. אם אכן צדקנו הרי שברור שהביתוסים והצדוקים קיבלו את לוח הירח באופן עקרוני ורק חלקו על פרט זה של מועד חג השבועות 129 ראו הדיון על כך אצל רגב, הצדוקים, עמ' 92-91. . מבחינה ספרותית מבנה המשנה חשוב להבנת התפתחות התורה שבעל פה. במשנה משתקפת סדרת שלבים: א. מחלוקת פרושים וצדוקים על אב ובנו, בעל ועבדו. אפשר שזו הייתה גם מחלוקת פנים פרושית (להלן, סעיף ב). ב. ההלכה הממסדית דחתה את עמדת הצדוקים והבינה שעדות החודש היא ככל עדות אחרת. ג. רבי שמעון מקבל, לפחות חלקית, את עמדת הצדוקים. ד. המעשה באב ובנו שיצאו להעיד משקף כנראה את העמדה שאב ובנו כשרים לעדות החודש. אך העורך האחרון, או עורך קדום יותר, מיסב את ההלכה לעניין אחר. כך נשמרת ההלכה הקדומה שאב ובנו צריכים לצאת ולהעיד, אך הנימוק עולה בקנה אחד עם כלל הלכות עדות, וההלכה הקדומה החריגה שובצה כלשונה במערכת ההלכתית הרגילה, תוך כדי נטילת משמעותה החריגה.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashanah 1:7