בארבעה פרקים העולם נדון – גם משנה זו עוסקת בחלוקת השנה לארבע תקופות, אלא שאין זו חלוקה טכנית-הלכתית כמו במשנה הקודמת אלא חלוקה בעלת משמעות דתית מלאת הוד ותוכן. ארבעה מועדים הם ימים שבהם מתקיים, כביכול, משפטו של היקום. ימים אלו, מטבעם, מתאימים לתפילה, וממילא יש בהם קדושה וייחוד פנים. המשנה שלנו מציגה השקפת עולם ברורה, אך במקורות חז"ל מצינו גם עמדות אחרות. בתוספתא מובאת דעתם של חכמי דור אושא: "הכל נידונין בראש השנה וגזר דינו נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד נחתם בזמנו. בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג על המים, וגזר דינו של אדם נחתם ביום הכפורים. רבי יוסה אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים" (תוס', פ"א הי"ב; בבלי, טז ע"א; ירו', נז ע"א). החלוקה בתוספתא מורכבת יותר, מצד אחד יש בה אבחנה בין יום הדין ובין גזר הדין; אבחנה זו מאפשרת לצקת תוכן משמעותי ליום הכיפורים כיום הדין האמתי. רבי מאיר סובר שיש רק יום דין אחד לכול בראש השנה, ויום חתימה אחד לכול ביום הכיפורים 78 על מקומו של יום הכיפורים בתהליך הכפרה ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"ח. . לפי תפיסה זו אין כלל ארבעה ראשי שנים. רבי יהודה סבור שא' תשרי הוא יום דין לכול, אך יש ארבעה ראשי שנים שבהם נחתם הדין. כך נוצרת מערכת היררכית שיש בה ראש השנה אחד וארבעה ראשי שנה משניים, או ראש-שנה-על. רבי יוסי יוצא נגד כל המערכת המוצעת. לדעתו אין כלל ראשי שנה. דלתו של ריבון העולמים פתוחה בכל ימות השנה, וממילא ההחלטות ב"בית הדין של מעלה" נופלות יום יום ועשויות להשתנות יום יום. גישתו של רבי יוסי היא גישה דתית מופשטת שאין בה מקום לדימויים פיגורטיביים של משפט ויום דין 79 מקורות נוספים המצדדים בגישתו מיוחסים לרבי נתן (בבלי, טז ע"א) או לרבי יהודה הנשיא (ירו', נז ע"א). הרא"ש לטז ע"א שואל מדוע מתפללים בכל יום לרפואה, ומסביר שנוהגים לפי תפיסתו של רבי יוסי. ברם, דומה שאיש אינו חולק על כך שיש מקום לבקשת רחמים בכל יום, והשאלה היא רק האם יש ימים שהם מסוגלים לסליחה וכפרה יותר מימים אחרים. . שלוש הדעות מופיעות גם בירושלמי (נז ע"א), בשם אית תניי (יש [תנאים] השונים), והתלמוד מוסיף אפשרות נוספת, כדלהלן: דין חתימה א. הכול בראש השנה הכול בראש השנה ב. הכול בראש השנה הכול ביום הכיפורים ג. הכול בראש השנה בארבעה ראשי השנים ד. בארבעה ראשי השנים בארבעה ראשי השנים הירושלמי טוען שמשנתנו היא כדעה השלישית, וכאילו גם המשנה מקבלת את האבחנה בין יום הדין וחתימתו. זו גם מסקנת הבבלי (טז ע"א). אמנם לפי פשוטם של דברים כל האבחנה בין יום הדין לחתימה אינה במשנה, ומשנתנו כדעה הרביעית. רבי מאיר בתוספתא הוא כדעה הראשונה ורבי יהודה בתוספתא כדעה השנייה. הדעות השונות מובאות בבבלי: דעה א במשנתנו, דעה ב לרבי מאיר, דעה ג לרבי יהודה, ובנוסף מובאת דעתם של רבי יוסי ורבי נתן, אלא שלרבי נתן אדם נדון בכל שעה. בספרות חז"ל מופיעים ניסיונות נוספים להרמוניזציה, או למעין פשרה בין התאריכים השונים לימי הדין. לפי גישה זו כל הימים הנזכרים הם ימי דין אבל צדיקים ורשעים נידונים בראש השנה, ובינוניים ביום הכיפורים (ירו', נז ע"א). הירושלמי (שם) מוסיף ציטוט מ"תקיעיתא דרב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון... ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום...". זו תפילה הנאמרת עד היום ונזכרת במקורות תלמודיים שונים 80 פסיקתא דרב כהנא, פסקה כג א (לראש השנה), עמ' 333; ויקרא רבה, כט א, עמ' תרסח; דברים רבה, ליברמן עמ' 11; פסיקתא רבתי, מו, דף קמו ע"ב ועוד. תקיעתא דרב היא תפילה לראש השנה (לתקיעות), נוסדה כנראה על ידי רב והתקבלה בארץ ישראל. . אמנם ניתן לפרשה כמתייחסת רק לתפילה על בני אדם, הנידונים בראש השנה, אך בהבנה הפשוטה היא כדעה הראשונה או השנייה, שאין כלל ארבעה ראשי שנים. ממקורות תנאיים מקבילים אנו לומדים שהדעה בדבר ארבעה מועדים שבהם מוכרע גורלו של היקום היא דעתו של רבי עקיבא האומר: "אמרה תורה הבא עומר שעורין בפסח שהוא פרק שעורין כדי שתתברך עליך תבואה הביא בכורים חטים בעצרת שהו[א] פרק אילן כדי שיתברכו עליך פירות אילן הביא ניסוך המים בחג כדי שיתברכו עליך מי גשמים" 81 תוס', סוכה פ"ג הי"ח; ספרי, פנחס קנ, עמ' 196. לקשר בין סוכות לירידת גשמים ראו במבוא למסכת סוכה. . לתלמוד הבבלי מסורת שונה שלפיה דווקא רבי ישמעאל הוא אבי הרעיון של ארבעת ראשי השנים (טז ע"א), אם כי בהמשך מובאת גם דרשתו של רבי עקיבא. בקדמוניות המקרא המחבר מציג את "חג השופר [...] כי ראיתי מראש את הבריאה למען תזכרו תבל כלה ובתחילת השנים אדע את מספר המתים והנולדים" 82 קדמוניות המקרא, יג ו. התרגום לפי מהד' הרטום, עמ' 45. . הפסוק קטוע, אבל ברור שעבורו ראש השנה הוא יום הבריאה ויום הדין. המשפט "אדע את מספר הנולדים..." מזכיר את התפילה שהובאה לעיל ומכונה בספרותנו "תקיעתא דרב": "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וגו' כי חק לישראל הוא... על המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום איזו לרעב איזו לשובע...". תפילה אמוראית נפוצה זו מבטאת את הדעה במשנה שראש השנה הוא יום הדין, וקדמוניות המקרא הוא העדות הקדומה לתפיסה זו. דומה שהתפתחותו של הרעיון ברורה. תיאור ארבעה ראשי השנים הוא קדום. הוא מונח ביסוד עמדתם של פרושים בדבר הצורך במעמד ניסוך המים בסוכות, ובשלב זה האבחנה בין יום דין לחתימתו טרם גובשה. אנו יודעים שצדוקים התנגדו לניסוך המים, אך כמובן אין זה מוכיח כי התנגדו גם לתפיסה שבחג נידונים על המים. הבאת העומר מבטאת את התפילה להצלחה בגידול החיטים. הצדוקים חלקו על הפרושים בקביעת המועד המדויק של הבאת העומר ואופייה, אך קיבלו את עצם הקשר בין פסח ובין התפילה על גידול החיטים. כתות מדבר יהודה חגגו, בנוסף למועד השעורים, גם את מועד הזית והשמן, ולהם היו מעין "ראשי שנים" נוספים. בדור אושא, רבי עקיבא ורבי ישמעאל עדיין מציגים את התפיסה בדבר ארבעה ראשי שנים. במקביל התחדד מעמדו של יום הכיפורים כיום סליחה, וכך גובשה תפיסה המשלבת את יום הכיפורים וראש השנה כשני שלבים בתהליך המחילה והכרעת הדין. במקביל ירד ערכם של רגלים אחרים כימי סליחה ומחילה, והתעצב מעמדם של ראש השנה ויום הכיפורים 83 עם זאת, בפיוטים ובתפילות נותר מקום חשוב לניסוך המים ולתפקיד המיוחד של ימי החג הנוספים. . עמדות אלו מופיעות בפי חכמי דור אושא, ושלוש או ארבע הדעות מלמדות כי טרם גובשה תפיסה אלטרנטיבית חלופית. בשלב שלישי, המופיע בספרות האמוראים (תקיעתא דבי רב), נקבע מעמדם הבכיר של ראש השנה ויום כיפור, ובירושלמי נקבעה מעין "חלוקה" שונה בין ראש השנה ויום כיפור: בראש השנה נחתם דינם של צדיקים ורשעים, ויום כיפור הוא מועד דינם של הבינוניים, מעין "הזדמנות אחרונה" לכפרת עוונות. במסכת יומא (פ"ח מ"ח) שנינו דיון ארוך על מרכיבי הכפרה. שם נתפס יום כיפור כמרכיב בכפרה, ושאר המועדים הנזכרים במשנתנו אין להם משמעות, לא כדרך כפרה ולא כמועדים קובעים. ברור שאלו גישות שונות, מן הסתם תולדה של אבחנה בין מערכת משפטית לבין כפרה שניטשטשה במסורת הדתית. במקרא מופיעה חלוקה לשש עונות: ל"זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח כב). חלוקה זו לשש עונות מבוארת: "חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע, חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף..." 84 תוס', תענית פ"א ה"ז; בבלי, בבא מציעא קו ע"ב; בראשית רבה, לד יא, עמ' 322. . זו הייתה תפיסת המקרא, ובתקופת בית שני כבר אין לה הד, להוציא את קביעתו של ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות, כפי שהצענו. בספר היובלים יש חלוקה מדויקת לארבע תקופות: הראשון לחודש הראשון, הראשון לרביעי, הראשון לשביעי והראשון לתשיעי 85 ספר היובלים, ו כב. . חלוקה זו קשורה לחלוקת החגים בלוח השנה הכיתתי, ואינה הולמת את חלוקתם של חז"ל. בפסיפסי בתי הכנסת חלוקה לארבע תקופות: ניסן, תמוז, תשרי וטבת 86 כך בנערן, ראו נוה, על פסיפס ואבן, עמ' 102; חמת טבריה, שם, עמ' 50; בית אלפא, שם, עמ' 75 ואתרים נוספים. . אין זה מקרה ששתי המשניות אצלנו מחלקות את השנה לארבע תקופות למטרות אחרות. עם זאת, אין לפנינו חלוקה מסודרת של השנה לחלקים שווים, אלא חלוקת השנה לפי ארבעת החגים המרכזיים, ראש השנה ושלושת הרגלים, וכאמור בשלב שני שולב גם יום כיפור בחלוקה זו. העיצוב המרובע מן הסתם קשור גם בתובנה שהמספר ארבע מייצג שלמות. לכן, למרות החלוקה המקראית המפרידה בין ראש השנה ויום הכיפורים לבין שלושת הרגלים, מסורת התנאים בוחרת לעצב את החגים במסגרת מרובעת. "ריבוע המשולש" יוצר תובנה חדשה מחד גיסא, וכמובן גם בעיות בהתאמה מאידך גיסא. כאמור, אין התאמה הגיונית בין החלוקה לארבעת ראשי השנים לבין טבע הארץ. כבר התלמוד הבבלי שואל במפורש מה טעם להתפלל בפסח על התבואה בזמן שזו כבר צמחה. המדרשים התנאיים מסבירים זאת בכך שבעצרת (שבועות) מתפללים על פרות האילן האמורים לגדול בהמשך הקיץ, בסוכות מתפללים על הגשמים שיבואו בחורף ובראש השנה על בני האדם הנדונים באותו יום. ההתאמה היא במידה רבה מלאכותית, ולמעשה ניסו להתאים את לוח החגים היהודי לצורכי העולם ולהצמיד לכל חג מערכת חקלאית מוגדרת. ההתאמה אינה מוצדקת מבחינה חקלאית, אבל מאפשרת לתת לכל חג תוכן דתי ייחודי. זאת ועוד, כל החלוקה של מאורעות העולם לארבעה נושאים היא מלאכותית. גורלו של האדם נקבע, בין השאר, לפי הגשמים, התבואה ופרות העץ. גם גורלה של התבואה עצמה נקבע לפי מצב הגשמים. החלוקה, אפוא, איננה ראלית, אלא יש בה תפיסה עקרונית שכל החגים יחד מעצבים את מכלול הדין בעולם ובאדם כאחד. המשנה אינה מייחדת דיבור לפן הפילוסופי של הדברים. המחלוקת האם יש תאריך קבוע ליום דין מתארת את בורא העולם כ"בית דין ארצי" שיש לו מועדים וסדרים טכניים. מי שקובע שבכל יום העולם נדון מעדיף תפיסה מופשטת של ריבון עולמים השומע לכל אשר יקראוהו באמת, בכל זמן ובכל שעה. כאמור, שתי התפיסות נמצאות במקורות התנאיים. מחשבת ישראל מימי הביניים ואילך מקדישה לשאלה זו דיונים שיטתיים ומורכבים, והם מעבר לדיון במשנה. ייחודה של המשנה הוא בהיעדר פרשנות שיטתית ובהיעדר שיטה פילוסופית לכידה 87 קו זה מאפיין את ספרות התלמוד בכללה, וראו דיוננו בפירושנו ליומא פ"ח מ"ח. . בפסח על התבואה – את התבואה קצרו בסביבות העצרת ובפסח היא מצויה באיתנה, כהגדרתו של התלמוד הבבלי (טז ע"א). ואכן, התפילה אינה באה בזמנה המתאים, וכבר עמדנו על כך. אין ספק שקביעת "ראש השנה" לחיטים קשורה להבאת העומר, שהוא חג החיטים. ובעצרת על פירות האילן – פרות האילן הם בעיקר הזית והגפן, והם נקטפים בהמשך הקיץ, ובראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבנו מרון – המשנה כבר יודעת שראש השנה הוא יום הדין ולכן מסתפקת בתיאור ספרותי. המונח "כבני מרון" היה ברור כנראה לחכמי ארץ ישראל, ואין הם טורחים להבהירו. בבבלי נמסרים שלושה הסברים: "כבני צאן" (אמרנא בארמית), "כמעלות בני מרון" או "כחיילות של בית דוד" (יח ע"א). המושג "מעלות בני מרון" אינו ברור. אנו מכירים את מעלות בית חורון, אך אלו אינם יכולים להיות הסבר ל"בני מרון". מרון הגלילית עצמה אינה על הר, אך כמובן ייתכן שאחד מקטעי העלייה של דרך בסביבתה נקרא כך, אך עדיין אין המושג ברור 88 ראשונים התקשו ומצאו פתרונות חריפים שונים. הר"ן, למשל, מפרש ש"מרון" היא לשון מרות ושלטון. . הפירוש שאנו מציעים נשמע רחוק, אך הוא פשטו של כתוב. בני מרון הוא כבנומרון, ואכן בכתב יד קופמן ובכמה עדי נוסח כתוב במקום "כבני" – "כבנו" 89 גק, מא, מיל, מל, מפ, כ, מז, מרג, וכך אף בקטע מן הגניזה (TS NS 275l) ובכתבי יד של מחזורים. ראו וידר, התגבשות, עמ' 102 ואילך. . "נומרה" היא יחידת צבא רומית, Numerus 90 אפשטיין, מבואות, עמ' 368. , והכוונה היא, אפוא, שכל בני האדם עוברים לפני בורא עולם כבמסדר צבאי 91 לפירוש בני מרון בספרות הפיוטים ראו וידר, התגבשות, עמ' 447-440. , שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם – הדרשה היא מהפסוק הקודם: "ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ, היצר יחד לבם..." (תהילים לג יד-טו). הפסוק מוכיח כי ה' משגיח על כל בני האדם, וזו ההשגחה הבאה לביטוי בראש השנה, ובחג נידונים על המים – תפיסה זו קשורה כמובן לניסוך המים ולתפילות על הגשם הנידונות בראשית מסכת תענית. ניסוך המים היה הלכה פרושית ידועה שהצדוקים והאיסיים כפרו בה. הקשר בין ירידת הגשמים וחג הסוכות מופיע כבר בקדמוניות המקרא: "ולקחתם לי פרי עץ הדר... ואזכור את מטר כל הארץ..." 92 קדמוניות המקרא, יג ז. . יוספוס ופילון אינם מזכירים כל קשר בין ירידת גשמים וסוכות, ובתיאורי החגים אין יוספוס רומז לחג ניסוך המים 93 קדמ', ג 246-244. . המשנה מציגה את הקשר בין סוכות לירידת גשמים כדבר מובן מאליו, ללא נימת פולמוס, שכן עבור התנאים היה כבר הפולמוס עם כל הכתות נחלת העבר. המילה "נידונים" מיותרת, ויש בה חזרה על מה שכבר נאמר: "בארבעה פרקים העולם נדון ". יפה פירש בעל מלאכת שלמה שהתנא חזר על המילה משום שהאריך בהסבר ראש השנה, ולפיכך בא להזכיר את נושא הדיון.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashanah 1:2