ארבעה ראשי שנים – ארבעה מועדים משמשים בתור ראשי שנים לצורך חישובים שונים. המונח "ראש השנה" בהקשר זה של המשנה הוא בעיקר טכני, כפי שיתברר בהמשך. אין במשנה הכרעה עקרונית בדבר חשיבותו של ראש השנה, או תפקידו ומעמדו הקוסמולוגי של היום. שאלות אלו נידונות, במידת מה, במשנה הבאה. למשנתנו, אפוא, אופי משפטי-טכני, ללא תשומת לב לשאלות של לוח שנה או של משמעות קוסמולוגית. הן – הר"ן מעיר שהצורה "הם" או "הן" מופיעה בכל מקום שיש בו מניין, וזה אחד מסמנני העריכה של המשנה. הר"ן מנסה לדקדק מתי המשנה נוקטת לשון הם ומתי לשון הן, ברם אין זה אלא חילוף נוסח תדיר שבין העברית הארץ-ישראלית לבין העברית הבבלית, ואף אצלנו בכתב יד קופמן, פרמא ואחרים – הן . פרקים רבים מתחילים בפתיחות מספריות, וכן משניות רבות 1 מסכתות שבת (ראו פירושנו לפ"א מ"א שם), פאה, תרומות (ראו פירושנו לפ"א מ"א שם), בבא קמא, שבועות ועוד, וראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . הפתיחה המספרית הייתה חשובה לקדמונינו ומהווה כלי עזר חשוב ביותר לזיכרון תורה שבעל פה. ייתכן שמשניות מטיפוס זה הן חלק ממשנה קדומה שרבות ממשניותיה היו סדורות בצורה מספרית, או לחילופין שהייתה זו שיטת עריכה, אולי של בית מדרש מסוים, אך אין לראות בהן רובד הלכתי קדום ואף לא שיטת עריכה קדומה, כי לחלק מן המשניות המספריות דווקא אופי מסכם של מידע מפורט נתון. סביר להניח שזו דווקא שיטת עריכה מאוחרת יחסית. כך עולה בבירור מן העיון בפתיחה המספרית. בירושלמי הגישה המספרית מיוחסת לתקופת הסופרים "שעשו את התורה ספורות ספורות" (ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ג). זו עדות למודעות אמוראית שאכן מדובר בשיטת עריכה ייחודית, ואין זו עדות או הוכחה בדבר הכרונולוגיה של השיטה 2 אורבך, סופרים, פיתח שיטה שלמה על תקופת הסופרים כתקופת היסוד של תורה שבעל פה. לא כאן המקום לפתח את הנושא, אך להערכתנו המינוח "סופרים" בספרות חז"ל כמתייחס לחכמי העבר רווי תפיסות סטראוטיפיות, ואינו משקף זיכרון היסטורי ראלי. . יתרה מזאת, בהמשך המשנה מופיעות כפילויות, ומן הסתם ניתן להסבירן בהליך העריכה, ולפיו גרעין המשנה כלל רק את ההלכה עצמה, ללא הפתיחה המספרית. בשלב עריכה מאוחר יותר נוספה פתיחה מספרית שסיכמה את המפרט של המשנה, ועמה הפכו גם מילים אחדות למיותרות 3 ראו דיוננו בסופה של משנתנו, וכן במשנת תרומות פ"א מ"א. . סיוע להערכתנו יש במספר "חמש עשרה" שמשנת יבמות פותחת בו. מספר כזה איננו שגור בספרות חכמים, ודומה שלא ניתן לייחס לו משמעות ספרותית בדומה למספרים ארבעה, שבעה או ארבעים (ארבעים חסר אחת). עם זאת אין המספר סיכום המקרים בלבד, שהרי ניתן להגיע גם לסיכום מספרי אחר (להלן) 4 ראו עוד פירושנו למשנה ד בהמשך הפרק, ושם אחד ההסברים הוא שהפתיחה "על שני חדשים" היא מאוחרת ואיננה מדויקת. . דוגמה אחרת היא משנת נדרים (פי"א מ"י) הפותחת במילים "תשע נערות נדריהן קיימין". עיון במשנה מצביע על כך שהמספר הוא רק לשיטת תנא קמא החולק על רבי יהודה. התלמוד אומר שלמעשה כל המקרים הם שניים בלבד, יתומה ובוגרת, או אולי שלושה, כפי שנעלה בפירוש המשנה שם. אבל התלמוד מסביר: "אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים" (ירו', נדרים פי"א ה"י, מב ע"ד), כלומר לחדד את האבחנות. זו דוגמה ברורה לכך שהמשנה לא נערכה בצמצום, ואין מקום לחפש (ולמצוא) בכל משפט חידוש הלכתי 5 ראו על כך במבוא הכללי לפירוש המשניות. . התירוץ "לחדד את התלמידים" מופיע פעמים נוספות במקורות. בספרות התנאים הוא בא להסביר מדוע אמר התנא דבר של תימא: כדי "לזרז את התלמידים" או "לחזק את התלמידים" 6 תוס', אהלות פט"ז ה"ח, עמ' 614; פרה פ"ד ה"ז, עמ' 633; ספרי במדבר, קכז, עמ' 151. . בתלמוד הבבלי המונח בא להסביר מדוע אמר התנא דבר שאינו נכון, כלומר מטרתו לבטל את האמירה של התנא או החכם הקודם 7 בבלי, עירובין יג ע"א; נזיר נט ע"ב; זבחים יג ע"א. . בירושלמי הוא מופיע רק בסוגיית נדרים. מכל מקום המספר איננו קדום, והוא סיכום בלתי מדויק של המשנה. למשנת שבועות פתיחה מספרית: "שבועות שתים שהן ארבע...". נראה שהיו אלו ארבע משניות קדומות נפרדות ולכולן פתיחה מספרית דומה, והעורך ריכז את כל המשניות שנפתחו בדרך זו. כל ארבעת המרכיבים של הרשימה מוכרים ממקורות אחרים ושובצו בראשי מסכתות, חוץ מ"ידיעות הטומאה" שבוארו בהמשך המשנה שם והשבועות, שהן עיקרה של מסכת זו, ואף הן בוארו בהמשך המשנה שם. ליציאות השבת ומראות נגעים הוקדשו משניות מפורטות הפותחות את המסכתות בנושאים הללו (שבת פ"א מ"א ונגעים פ"א מ"א). משנת שבועות הכירה משניות אלו וידעה שהן משובצות במשנה ומבוארות במקומן, על כן אין במשנת שבועות הסבר למושג, וכל שהיא מסבירה הוא המושגים הרלוונטיים למסכת שבועות, או אלו שאין להן הסבר במקום אחר. מכאן נראה שעורך מסכת שבועות כבר הכיר את הפתיחות למסכתות נגעים ושבת, ומהן ריכז את החומר למשנתו. איננו מכירים עוד פתיחות של "שתים שהן ארבע" שאינן במשנתנו. משנת נגעים נפתחת אף היא בפתיחה מספרית: "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". חכמים אחרים נחלקים במשנה ד בהמשך ומציעים מראות נגעים במספרים גדולים יותר. החכמים הנחלקים מקבלים את החלוקה לבהרת ולשאת, אבל מגיעים לאבחנות משנה נוספות בצבעי הכתמים. החלוקים הם קבוצה חריגה בספרות חז"ל: כולם בני החלק הראשון של דור יבנה, המאוחר שבהם הוא רבי ישמעאל. עקביא בן מהללאל ודוסא בן הרכינס הם מראשוני דור יבנה, ופעלו עוד בימי הבית. בדור יבנה היה רבי דוסא כבר אחד מזקני הדור ולא השתתף באופן פעיל בישיבות בית המדרש 8 ראו פירושנו ליבמות פ"א מ"ד. . דומה, אפוא, שהקביעה בדבר החלוקה לשתיים היא קדומה, מראשית דור יבנה לכל המאוחר. על זמנה וטיבה אפשר ללמוד ממסורת אחרת המופיעה בתוספתא ובתלמודים למשנתנו. המסורות המלמדות על דרכי הניסוח, הטיעון והוויכוח המקוריים של קדמונינו הן מעטות, וזו אחת החשובות שבהן. "אמר רבי יוסי שאל יהשע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא. אמר לו: מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע אמר לו אם לאו מה יאמרו? אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא'. אמר לו ללמד שמצטרפין זה עם זה. אמר לו יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה'. אמר לו ללמדך שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים" 9 תוס', נגעים פ"א ה"א, עמ' 617; ירו', שבועות פ"א ה"א, לב ע"ד; בבלי, ו ע"א. . בנו של רבי עקיבא שאל את אביו מדוע המשנה מנוסחת בצורה מספרית. ואכן, למעשה החלוקה איננה של שניים כפול שניים, אלא ארבע רמות. ניכר שרבי עקיבא מתקשה בהבנת השאלה, ולבסוף מתרץ שהניסוח בא ללמד מסר צדדי נוסף, שכל הכתמים בצבעים השונים מצטרפים זה לזה, כפי שאכן המשנה קובעת להלן (פ"א מ"ג). אלא שהסבר זה אינו מספק, כיוון שעדיין ניתן היה לנסח את הדברים אחרת, ללא התחכום המספרי, ובמפורש. על כן רבי עקיבא מסיק מהניסוח מסר נוסף, בעל חשיבות תאולוגית חברתית: האדם המורה את ההלכה צריך לדעת את כל פרטיה, ואי אפשר לסמוך על מי ש"מתמחה" רק בחלק מההיבטים. לענייננו ברור שרבי עקיבא כבר הכיר את הפתיחה המספרית "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". בתשובתו הוא מסביר שאמנם הכוהנים מבצעים את מעמד הטהרה או הטומאה, אך לשם כך עליהם להיות מומחים ולהכיר את ההלכות "שלנו", כפי שחכמים קבעון. הדיון בין רבי עקיבא ובנו הוא "דו שיח של חרשים". רבי יהושע שואל שאלה ספרותית של סגנון, ורבי עקיבא מחפש תשובה של תוכן. ברור שאין לרבי עקיבא תשובה מוכנה, שכן שתי התשובות הראשונות שלו נדחות, והוא מקבל את דחייתן. רבי עקיבא אינו עונה את התשובה הסגנונית הפשוטה, זו המוצעת בראשית פירושנו למסכת, שהעורך בחר בפתיחה סגנונית מטעמי זיכרון ומטעמי מבנה. הרי המשנה אומרת ארבעה, וחכמים אחרים מציעים מספרים אחרים שהם כפולות אחרות של ארבעה (12, 16, 36, 72), על כן פתיחה מספרית מתבקשת במקרה זה. רבי עקיבא אינו מסתפק בהסבר פשוט זה, וגם אינו מוכן לשקול שינוי הסגנון. הוא מחפש הסבר "עמוק" יותר, ומוצא אותו במעין דרשה למשנה המגלה רובד נוסף שאיננו פשט הכתוב. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות 10 ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח, והדרשה עליה במדרש ויקרא רבה, ג ז, עמ' עב; תנא דבי אליהו, ו (ז), עמ' 38; מדרש תהילים, ה יא, עמ' 56. כן ראוי לפרש את הסבר הבבלי, בבא בתרא כה ע"א, וראו עוד פירושנו לשביעית פ"ז מ"א; עירובין פ"י מי"ד; שקלים פ"ז מ"ו; ערכין פ"ב מ"ה ומ"ו (ההסבר המדרשי בתוס' שם, פ"ב ה"א); כתובות פ"ה מ"ה וההסבר הדרשני בבראשית רבה, נב יב, עמ' 552; מעשרות פ"ב מ"א וכפי שנתבארה בתנחומא בובר, בשלח יט, עמ' 84, וכפי שכבר המדרש מסתייג שם מהדרשה; מעשר שני פ"ב מ"א, וכפי שנדרש בשיר השירים זוטא, א א, עמ' ג; פסחים פ"ג מ"ז, כפי שנדרשה בירו', פסחים פ"ג ה"ז, ל ע"ב; סוטה פ"ג מ"ד; פ"ד מ"ד ופירושנו לה; קידושין פ"א מ"ז; פ"ד מ"א, כפי שנדרשה בבבלי, שם סט ע"ב; שקלים פ"ה מ"א; שבת פ"ו מ"א; נדרים סוף פ"א, ואולי גם פסחים פ"ט מ"ב (הסבר הבבלי בדף צד ע"א, ראו פירושנו למשנה זו) ועוד. דרשה לפרק שלם כיחידה ספרותית יש לערכין פ"ג מ"ה (פסיקתא רבתי, י, מ ע"ב - מא ע"א); ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ג, שם נדרשת המילה "פקדון" שבאבות דרבי נתן, נוסח ב, פל"ה, מג ע"א; נגעים פי"ד מ"א והתוספתא עליה, פ"ח ה"ג, עמ' 628; משנה, טהרות פ"ח מ"ז, כפי שפורשה במדרש ויקרא רבה, כה ב, עמ' תקע. המשנה האחרונה במסכת סוטה (פ"ט הט"ו) איננה משנה אלא "ברייתא" המופיעה בספרות האמוראים ובמדרש תנאים לדברים (ראו בפירושנו למשנה זו). מדרש זה הוא ספק תנאי ספק מאוחר יותר. מכל מקום, יש לה דרשה מפותחת (מדרש תנאים לדברים, כג טו, עמ' 148; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג; שקלים פ"ג ה"ז, מז ע"ג). פירוש דרשני למשנה היה מקובל בימי הביניים, ופירושים כאלה נכתבו במהלך הדורות. כזה הוא פירוש "מעשה רוקח" לר' אליעזר בן שמואל שמלקה לנדוי (מרגליות), רבה של אמשטרדם במאה השמונה עשרה, שכתב פירוש על דרך הסוד למשנה, פירוש שיש בו גימטריות רבות ורמזים לעולם של מעלה. אלא שבעל הרוקח מדגיש שפירושו שעל דרך האמת אינו שולל את הפשט ואינו מחליף אותו. אין הוא בבחינת עומקו של הפשט, אלא עטיפה נוספת ונבדלת: "כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים דברים גדולים" (עמ' כב). . התוכן ההלכתי של המשנה (ומקבילותיה) נקבע כאמור בראשית דור יבנה, והיא סוגננה בצורתה הנוכחית עוד בדור יבנה. מצד שני שותפים למשנה רבי מאיר מדור אושא וחכמים שהם כנראה בני דורו. על כן יש לומר שהניסוח הקדום כלל רק את המשפט "מראות נגעים שנים שהן ארבעה" ואת הדעות המונות מספרים גבוהים יותר. אם כן, חכמי דור אושא מוסרים את הניסוח הקדום ומוסיפים את רשימת המקרים השנויים במחלוקת. לעיל קבענו שהפתיחות המספריות מאוחרות; הדבר נכון לפתיחה של מסכת שבועות ולפתיחות אחרות (תרומות, נדרים), אך אינה נכונה לגבי מסכת נגעים. בפרק יג באותה מסכת (נגעים) שוב פתיחה מספרית: "עשרה בתים...". כפי שנעלה בפירוש המשנה הסיכום המספרי (עשר) מאוחר לרשימה, ובמידת מה מלאכותי. לפני התנא עמדה רשימת מקרים, והוא צירף פרטים שלא מעניין המשנה כדי להגיע למספר הספרותי שהיה חשוב לו. אם כן, גם פתיחה מספרית זו איננה קדומה. לסיכום, מבחינת ההיגיון הפנימי, הגדרה מספרית עשויה לנבוע מאחד משני קווי התפתחות: או שהיא מטיבה מאוחרת, רק לאחר שנקבעה ההלכה בכמה מקרים, או שהיא קדומה, פרי עיון מקדמי ותאורטי בנושא. כאמור כזאת היא משנת נגעים, אבל ביתר המשניות הפתיחה המספרית מאוחרת. ואכן משנת נגעים היא מיוחדת ואיננה אופיינית לתורה שבעל פה. אין שם תורה שבעל פה שהתפתחה ברחוב שומר המצוות מתוך זיקה לבית המדרש, אלא במנותק מהציבור. כפי שנעלה בפירושנו למשנה, הציבור פנה לכוהנים בבקשת הדרכה ופסק הלכה, וחכמים עסקו בנושא במנותק ממנו, ולא בדרך הרגילה שבה התפתחה תורה שבעל פה 11 על כך ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . באחד בניסן ראש השנה למלכים – ראש חודש ניסן הוא ראש השנה של המלכים. התוספתא מפרשת את המונח בצורה מצמצמת: "מת באדר, ועמד אחר תחתיו באדר, מונין שנה לזה ולזה. מת בניסן, ועמד אחר תחתיו בניסן, מונין שנה לזה ולזה. מת באדר, ועמד אחר תחתיו בניסן, הראשונה נמנית לראשון, והשנייה נמנית לשיני" (תוס', ראש השנה פ"א ה"א) 12 גולדברג ניסה לגלות את רבדיה הספרותיים של המשנה, ראו גולדברג, מבוא. כפי שאמרנו במבוא הכללי לפירושנו איננו מהלכים בדרך זו. . אם כן, מניין שנות המלך מתחיל בניסן. מי שמלך בניסן מונים לו שנת מלכות, אף אם לא סיימה, ומי שמלך לפני ניסן, ואפילו באדר, מונים לו את השנה הראשונה עד ניסן, ובניסן הוא מתחיל את שנתו השנייה. זו הייתה המערכת המקראית, ועמדו על כך חוקרים רבים. המניין הכפול הנזכר בתוספתא מסביר חלק מהסתירות הפנימיות שבכרונולוגיה של מלכי יהודה המנויים בספר מלכים. מניין המלך שימש כתאריך הקובע בכתיבת השטר, וכך יש למניין שנות המלך משמעות משפטית פשוטה. גם הירושלמי והבבלי למשנתנו (ירו', נו ע"א; בבלי, ב ע"ב) מסבירים בדרך זו את המשנה. דרך פירוש זו מצמצמת את המשנה לזיכרון מקראי, שאין לו עוד משמעות בימי המשנה. בימי התנאים המלכות היא המלכות הרומית, ושטרות נכתבו לפי המניין המקובל של מלכי יוון או רומי 13 כל השטרות שבידינו מונים לפי שנות המלכות הזרה, הרומית או הנבטית. במשנה נרמז כי נוהג זה היה מקובל כהלכה לפחות על ידי הפרושים, אם כי המשנה רומזת שהצדוקים התנגדו לו, ראו משנה, ידים פ"ד מ"ח. השטרות מימי בר כוכבא ומימי המרד הגדול מונים את השנים לפי המרד, "שנת X לחרות ציון", ולהלן נבחן את העולה מהם. . ייתכן שמן הראוי להבין את המשנה בהקשר רחב ואקטואלי יותר. לפי הסבר זה המלכים אינם מלכי תקופת התנ"ך, אלא מלכי החשמונאים. ראש השנה למלכים משמעו שכל סדרי הלוח האזרחי התנהלו לפי שנים המתחילות בניסן. כידוע כבר בתנ"ך ניכרת שניות בלוח השנה, לעתים ניסן הוא ראש השנה ולעתים תשרי. שניות זו אופיינית ללוחות שנה רבים במזרח 14 תבורי, מועדים, עמ' 216; הר, הלוח. . המשנה משקפת ודנה בשניות זו בתקופתם של חז"ל. ספר חשמונאים סופר את החודשים מניסן. חודש אחד עשר הוא חודש שבט 15 מכבים א, טז 14. ראו בר-כוכבא, חשמונאים, עמ' 291. , בכ"ג בחודש השני בשנת 171 טוהרה המצודה, ולפי מגילת תענית התרחש האירוע בכ"ג באייר 16 מכבים א, יג 51; מגילת תענית לכ"ג אייר. . חודש שניים עשר הוא חודש אדר, ובו נקבע יום ניקנור 17 מכבים ב, טו 36. . גם צבאו של בכחידס חנה מול ירושלים "בחודש הראשון", וקשה להניח שמסע צבאי היה מתחיל בחודש תשרי שבו מתחיל להסתמן החורף 18 מכבים א, ט 3. . יוספוס אומר שאצל היהודים השנה הדתית מתחילה בניסן והשנה האזרחית בתשרי: "משה קבע את ניסן הוא קסאנטיקוס כחודש הראשון למועדים... הוא גם ראש לכל דבר שבעבודת אלוהים, ואילו במקח וממכר ובשאר העניינים שמר על הסדר הקדום" 19 קדמוניות, א 81. . מדבריו משמע שתשרי הוא ראש השנה הרגיל שבעיני יוספוס הוא מסורתי, וניסן הוא רק ראש השנה הדתי. יוספוס אף מפרש שהמבול מתחולל בחודש השני, הוא מרחשוון 20 שם, שם. , כלומר שמניין השנה והחודשים מתחיל בתשרי. ספר היובלים, לעומת זאת, מפרש שהחודשים המנויים בפרשת המבול נמנו מניסן, והחודש השלישי נקבע לזכר הברית עם נוח בחודש השלישי 21 יובלים, ו 17. . בספרות חז"ל מופיעות שתי הדעות, ואין ביניהן הכרעה 22 סדר עולם רבה, פ"ד; בבלי, ראש השנה יא ע"ב ומקבילות. ראו הר, הלוח, עמ' 845-843. . אחד השטרות מימי מרד בר כוכבא הוא מתאריך 21 בתשרי שנת ארבע 23 מסמכי מדבר יהודה ב, מס' 30, עמ' 144. . שטר שני הוא מחודש מרחשוון של שנה זו 24 מכתבי מדבר יהודה, ב, מס' 22. התיארוך מבוסס על קריאה מחודשת של הטקסט שקראו בו פעם "שנת חד". , ואין לנו שטרות נוספים משנת ארבע למרד. אילו הייתה השנה מתחילה בניסן היינו מצפים לגלות שטרות נוספים מחודשים ניסן עד תשרי של שנת ארבע. אך אם השנה הרביעית התחילה בתשרי – סביר שאין בידינו שטרות נוספים משנה זו, שכן המרד הוכרע בראשית החורף של אותה שנה. הממשל של המרד, והשטרות שנכתבו בזמן המרד, נושאים אופי יהודי-דתי מופגן, והולמים את מסורת חז"ל 25 ראו אופנהיימר, בר-כוכבא. שטרות ומכתבים בעברית נכתבו רק בימי המרד הראשון והשני. כך כתובים גם קרוב לחצי ממכתביו של בר כוכבא עצמו (או נכון יותר המכתבים שנכתבו במטהו), ומסמכים רשמיים של פקידיו. במכתבים אלו מופגנת שמירת המצוות. על שמירת המצוות ב"חצרו" של בר כוכבא כבר עמדו חוקרים. הדבר עולה ממכתביו, ועל המטבעות שטבע מופיעים ארבעת המינים לפי כללי ההלכה. לפי מסורות חז"ל תמכו חכמים במרד, ואף זאת ראיה לכך שבר כוכבא נתפס בעיני עצמו ובעיני חכמים כמנהיג ההולך בדרך הישר. חז"ל אף מספרים על רבים שנימולו בימי בר כוכבא, או שמשכו בערלתם ונימולו שנית, כלומר יהודים שהתבוללו וחזרו לחברה היהודית. השטרות שנכתבו בימי המרד רוויים מרכיבים דתיים, וכאלה העולים בקנה אחד עם העולה מספרות חז"ל. כאלה הם, למשל, שטרות החכירה שנזכיר להלן, והוא הדין שטרות נוספים כגון מורבעת 29, שטר מכירה משנת שתיים למרד ובו האישה חותמת על המכר, והדבר מתאים לנוהג ההלכתי (מכתבי מדבר יהודה, ב, עמ' 142-141). הוא הדין במורבעת 30, והוא שטר המכירה מסוף תשרי שנת ארבע למרד שהוזכר לעיל. האישה מצהירה: "דברים אין לי להמכר הזה לעולם". הנוסח במשנה הוא "דין ודברים אין לי עמך". לפי השטר נכסיו של המוכר "אחראים וערבים למרק (להשלים) לפנך את המכר הזה", ואף נוסחה זו מופיעה, כאמור, בהלכה. במכתבי בר כוכבא (מכתבי מדבר יהודה, ב, עמ' 169-161) נזכרות הלכות מספר כתיקון מעשרות (מכתבי מדבר יהודה, ב, מס' 44, עמ' 162), שבת (שם), טיפול בעניים וקבורת מתים (שם, מס' 46, עמ' 165). אם כן, ימי המרד מצטיירים כתקופת מהפכה לאומית-דתית, והחזרה לעברית היא חלק מתהליך זה. לא כאן המקום לדיון מפורט ב"מלחמת השפות" בתקופה. ברור שחכמים, ולא רק הם, ראו בעברית שפת קודש והעדיפוה על שפות אחרות, עם זאת לא לחמו על כך בשצף קצף. השטרות בספרות חז"ל הם ברובם בארמית. שטרות ומכתבים בעברית בתקופה זו יש בהם התרסה וקריאת תיגר חברתית, וגילוי אוריינטציה דתית-לאומית. . על כן סביר שגם מניין השנה מחודש תשרי משקף את תפיסתם של חכמים ואת המקובל בחברה היהודית המסורתית-דתית. כריזוסטומוס מקנתר את היהודים הממנים את הארכונטים שלהם בתשרי 26 שובה, דוקומנט, עמ' 116. המכתב מופיע רק במהדורת פריז של כתבי כריזוסטומוס משנת 1687, מס' A521. , ומכאן הסיק אפשטיין כי הנשיאים התמנו בניסן 27 אפשטיין, מבואות, עמ' 367. פירוש זה מבוסס על כך שמכתב של ליבניוס על מינוי כלשהו במגזר היהודי נכתב בחודש מרץ בערך, ולדעתו נכתב המכתב לפני עונת המינויים הציבוריים בחודש ניסן. . זו פרשנות ודקדוק מופרזים, וכל שאפשר ללמוד הוא שתשרי נחשב כראש השנה לעניין מינויי ציבור בכל החברה היהודית, או אולי רק באנטיוכיה שבה פעל כריזוסטומוס. בסוגיה אחת בירושלמי התלמוד מדבר לתומו על "ראש השנה של עולם" (שביעית פ"ה ה"א, לה ע"ד). דומה שביטוי זה מעיד על המציאות שבה א' תשרי נחשב לתחילת השנה המעשית והאזרחית 28 בתקופת הגאונים חגגו את ראש חודש ניסן בתפילת ערבית חגיגית ומיוחדת, ראו פליישר, ראש ראשי חודשים. אין ספק שהחגיגה נקבעה מתוך התפיסה שראש חודש ניסן הוא ראש השנה. . לשניות שבלוח השנה היהודי ביטוי גם במדרש. רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקים האם העולם נברא בתשרי (רבי אלעזר) או בניסן (רבי יהושע) (בבלי, ח ע"ב). מחלוקת זו גוררת מחלוקות נוספות בזמני המבול, ולא נרחיב בכך 29 לריכוז דרשות ראו תבורי, מועדים, עמ' 219-217. לכך שייכת גם המחלוקת בדבר תאריך העקדה, ראו תבורי, שם, הערה 15. . אין כמעט ספק שיסודן של הדרשות אינו ויכוח על הבנת הכתובים אלא על תפיסות שונות בדבר ראש השנה בלוח העברי, תפיסות שהושלכו על הכתובים הקדושים 30 בניגוד לתבורי, שם, עמ' 218. . גם בעל קדמוניות המקרא (יג ו) מדבר ברוח זו על הקשר בין ראש השנה, השופר והבריאה: "וחג השופר... כי ראיתי מראש את הבריאה למכן תזכרו תבל כלה ובתחילת השנים אדע את מספר המתים והנולדים". אם כן, יום המשפט הוא גם יום הזיכרון והוא יום הבריאה. לבני כתות מדבר יהודה היה לוח שנה שונה לחלוטין המבוסס על שנת השמש (ראה במבוא) ושהתחיל כנראה מראש חודש ניסן 31 טלמון, הלוח; טלמון וקנוהל, הלוח. ; מן הסתם נבע הדבר מזיקתם הרבה לכתוב המקראי. יתר על כן, כל העדויות הכיתתיות מתייחסות לעבודת המשמרות במקדש, ואין לדעת האם גם השנה האזרחית החלה מניסן או שמא חל נוהג זה רק על התחום המקדשי-דתי. משנתנו מתחילה את מניית ראשי השנה בתשרי, ומבטאת בכך מן הסתם את התפיסה שאכן תשרי היה ראש השנה הרגיל. הוא הדין ברשימת התקופות בספר היובלים, כמו גם כל התאריכים בחיבור כיתתי זה 32 ספר היובלים, ו 23, וראו להלן. . לוחות שנה מצוירים גם על פסיפסים. באופן טבעי הפסיפס הוא עגול ואין לו התחלה או סוף. אך ניתן להניח שתחילת השנה תצויר בראש העיגול, בכיוון הראייה של המתפללים. בפסיפס חמת טבריה מצויר חודש ניסן למעלה, ותשרי למטה. המתפללים ראו את מזלות בתולה ומאזניים (אלול ותשרי) בכתב ישר, ואת מזלות דלי ודגים (טבת ושבט) בכתב הפוך, על כן נראה שעבור האמן נחשב תשרי לראש השנה 33 אנציקלופדיה לחפירות, ב, עמ' 516. . התקופות מצוירות בפינות העיגול, ולא ברור מהי תחילת השנה. בבית אלפא 34 שם, א, עמ' 166. ראש העיגול הוא בין תקופת טבת לתקופת ניסן, וכאילו השנה מתחילה בערך בחודש פברואר (שבט). המזל המופיע בראש המעגל הוא דווקא סרטן, מזלו של חודש תמוז, ולפיכך אין התאמה בין התקופות למזלות החודשיים, ודומה שלאמן לא היה חשוב מתי תחילת השנה. בנערן חודש שבט מופיע בראש העיגול ומתחיל את השנה כמו בבית אלפא 35 שם, ג, עמ' 1079. . בעוספיה מזל טלה (ניסן) ממוקם למעלה 36 שם, ב, עמ' 480. , וכן נזכר הטלה ראשון ברשימת המזלות בעין גדי 37 נוה, על פסיפס ואבן, עמ' 107. (איור 65, ראו גם תמונה 16). סדר החודשים או המזלות מופיע גם בפיוטים רבים. בכולם מעגל השנה מתחיל בניסן או במזל טלה, שהוא מזלו של חודש זה. כך המצב בכל הפיוטים, ללא קשר לנושא הפיוט ולייעודו 38 כך, למשל, בפיוטים "ארומם בכל עת", "יפתח ארץ לישע" ועוד ועוד, ראו לנדוי, מוטיבים, עמ' 165-146. . אם כן, חודש תשרי אכן שימש בתור ראש השנה לעניינים אזרחיים, ולמעשה בתור ראש שנה כללי בחברה היהודית, אך העדויות אינן אחידות ולכידות. ראש חודש ניסן היה ראש חודש לעניינים דתיים ומקדשיים בלבד. ייתכן שהדבר השפיע על הניסוח במשנתנו. עם זאת, רוב סעיפי המשנה עוסקים בפרטים הלכתיים, וטבעי הוא הסבר הגמרא כי גם ראש השנה של תשרי חשוב, בעיקר בגלל כתיבת התאריך על השטרות. נשוב למשנתנו. כל התאריכים במשנה אינם עקרוניים אלא מעשיים, אי לכך יש לצפות שגם לראש השנה למלכים תהיה משמעות מעשית, ולפי דרכנו למדנו שהמשנה רואה לפניה ימים של מלכות ישראל בסוף ימי בית שני, או בימי מרד בר כוכבא. התלמוד הבבלי (ג ע"ב; ח ע"א) דן בשאלה האם אלו מלכי אומות העולם או מלכי ישראל ומסיק כי אלו מלכי האומות, שהרי מלכי ישראל אמורים למנות מתשרי. ברם, מלכי אומות העולם (הרומאים, או המלכים ההלניסטיים) לא מנו למניין החודשים העבריים, אלא הילכו לפי לוח שונה. על כורחך אנו עוסקים במניין יהודי. ולרגלים – פסח הוא הרגל הראשון בשנה. התלמוד הבבלי קושר את משנתנו להלכה בדיני נדרים: מי שנדר חייב לשלם את נדרו תוך שנה. במקורות שלוש דעות בנושא, הראשונה המנויה כאן היא שניתן לדחות את תשלום הקרבן שלושה רגלים, והאחרון שבהם הוא פסח: "שלשה רגלים כסדרן וחג המצות ראשון", כלומר מונים שלושה רגלים מהפסח שאחרי הנדר. זו דעתו של רבי שמעון, והיא הנזכרת במשנתנו 39 ספרא, אמור פרק טו ה"ג-ה"ד, קב ע"ג; ירו', נו ע"ב-ע"ג; בבלי, ד ע"א, ועיין שם בהמשך הסוגיה הארוכה. בעל מלאכת שלמה מעיר על פיוט של הקליר שממנו משמע שאין הלכה כרבי שמעון. . בספרא שם שתי דעות נוספות, האחת שיש לשלם את הנדר עד הרגל הראשון, והאחרת שיש לשלם את הנדר תוך שלושה רגלים. מכל מקום, התלמוד ומדרש התנאים מחפשים משמעות הלכתית למשפט, ואכן, כפי שראינו ונראה, לכל יתר חלקי המשנה משמעות הלכתית, ולכן המטרה מוצדקת. הרמב"ם בפירושו אמנם אומר "ואינה הלכה", אך קשה להלום חריג זה, ויש לפרש את כל המשנה לפי אותו מניע מבריח הלכתי. משנתנו אינה מונה את ראש השנה לתשלום מסים. התלמוד הבבלי מזכיר בהקשר זה את מסי הקהילה (ו ע"ב). ברם, בכל הנוגע למסים המגיעים לשלטונות מן הסתם נהג הלוח הכללי ולא העברי. התוספתא 40 תוס', פ"א ה"א; מכילתא דר' ישמעאל, בא, עמ' 7; מכילתא דרשב"י, בא יב, עמ' 9, והמכילתא דרשב"י כדעת היש אומרים שבתוספתא. מוסיפה שניסן הוא ראש השנה גם לחודשים ולתרומת שקלים, ויש אומרים אף לשכר בתים. ראש השנה לחודשים משמעו שהחודש הראשון הוא ניסן, השני אייר וכו'. זו פרשנות למקרא המונה חודשים, וכפי שראינו היו שיטות שמנו כך חודשים גם בימי בית שני. מאוחר יותר כמעט איננו פוגשים תיארוך של חודשים לפי מספרם. מן הראוי להעיר שבכתובות היהודיות (כתובות הקבר וכתובות בתי הכנסת) פרטים מועטים, ואין בהם עדות לשיטת התיארוך ומניית החודשים. אפשטיין שיער שבמשנה צריך היה להיות כתוב "לחדשים, למלכים" וכו' 41 אפשטיין, מבואות, עמ' 364. , ואכן אין ספק שנאמר בתורה שניסן הוא "ראש חדשים, ראשון... לחדשי השנה" (שמות יב א). ברם, המשנה מתמקדת בראשי שנים שיש להם משמעות מעשית, ואולי לכן נשמט פרט חשוב זה, שחשיבותו בעיקר בתחום הדתי. לתרומת שקלים – משמעו שמביאים את קרבנות התמיד מתרומות אותה שנה. אם בסוף השנה נותר בקופה עודף, אין הוא משמש לקניית קרבנות ציבור אלא מופנה למטרות אחרות 42 לדיון רחב ראו משנה, שקלים פ"ג מ"א ופירושנו שם. . א' ניסן הוא הקו המפריד בין השנים לצורך זה. התוספתא ומקורות מקבילים ממשיכים לפרש את יתר המשמעויות של ראש השנה. הקביעה שניסן הוא ראש השנה אינה מנותקת מהמחלוקת המפורסמת שנזכרה לעיל האם העולם נברא בניסן או בתשרי 43 סדר עולם רבה, פ"ד; ירו', נז ע"ב ומקבילות רבות. . ברם, המשנה מצמצמת את עצמה לעניין הטכני של המשמעויות ההלכתיות של המושג ראש השנה, ואינה עוסקת בסוגיות הרות עולם. זו דוגמה מעניינת כיצד תנאים ממעטים לעתים לדון בשאלות מרכזיות ומצמצמים את מבטם למשמעות ההלכתית היום-יומית של אותן שאלות. באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה – ראש חודש אלול הוא המועד להפרשת מעשר בהמה. בספר ויקרא (כז לב) נאמר כי יש להפריש "מעשר בקר וצאן", ואין חייבים במעשר בהמה אלא בעלי עדרים גדולים שנולדו להם עשרה ולדות או יותר בשנה אחת. את מספר הוולדות מונים מראש השנה. אין מונים יחדיו ולדות משנים שונות, ואין מעשרים מוולדות שנה אחת על חברתה. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי – יש להניח שדברי רבי אלעזר ורבי שמעון נאמרו רק על מעשר בהמה. ברם, מבחינה מילולית ניתן בקושי להסביר שהם חולקים על כל הרשימה ואומרים שבא' בתשרי ראש השנה למלכים. נראה שכך הבין רבי שלמה עדני, בעל מלאכת שלמה, כשציין לסוגיית הבבלי (עבודה זרה י ע"א) הקובעת שאחד בתשרי הוא ראש השנה למלכי ישראל. ברם ייתכן שלא לכך התכוון בעל מלאכת שלמה, אלא הפנה רק לדיון בנושא הקרוב לנושאים שלנו. בתוספתא נוספו דברי בן עזאי: "הואיל ואילו אומרים באחד באלול ואילו אומרים באחד בתשרי יהוא האלוליים מתעשרין לעצמן. כיצד? נולדו חמשה באב וחמשה באלול, חמשה באלול וחמשה בתשרי, חמשה באב וחמשה בתשרי – אין מצטרפין, חמשה בתשרי וחמשה באב – הרי אילו מצטרפין" (תוס', פ"א ה"ו). במסכת בכורות ושקלים נאמר: "שלש גרנות למעשר בהמה בפרס הפסח בפרס העצרת בפרס החג דברי רבי עקיבה בן עזי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסיון בעשרים ותשעה באב 44 ויש הגורסים באלול, ראו פירושנו לשקלים פ"ג מ"א. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן באחד בסיון בעשרים ותשעה באלול 45 ובנוסחאות הדפוסים בא' תשרי, ראו פירושנו לשקלים. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ואיפשר לעשר ביום טוב לפיכך הקדימהו בעשרים ותשעה באלול. רבי מאיר אומר באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה בן עזיי אומר: האלוליין מתעשרין בפני עצמן... אם כן למה נאמר שלש גרנות למעשר בהמה שעד שלא תגיע שעת הגורן מותר למכור ולשחוט הגיע הגורן לא ישחוט ואם שחט פטור" 46 משנה, בכורות פ"ט מ"ה לפי כ"י קופמן, וכן משנה, שקלים פ"ג מ"א. הגורן הוא מונח מושאל. גורן הוא המקום שדשים בו תבואה, ובהשאלה שעת הגורן היא שעת אסיף היבול, וכאן מדובר באיסוף יבול הבהמות. . בתוספתא למשנה זו נוסף לדעת רבי עקיבא המשפט "בפרס החג אין להן קצבה" (תוס', בכורות פ"ז ה"ט, עמ' 542), וכן שם: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל אמר רבי שמעון בן עזאי הואיל ואילו אומרים באחד באלול" וכו' (ההמשך כמו בתוספתא שלנו). כלומר, המונח "פרוס החג" משמעו חמישה עשר יום קודם לרגל. אם כן שלושה מועדים למעשר בהמה, וקיימת אף מחלוקת מהם פרטי המועדים הללו. לכאורה משנתנו עומדת בסתירה למשנת בכורות, וכך מעמיד זאת הבבלי בסוגייתנו, ולפי זה משנתנו כרבי שמעון. ברם, בהמשך משנתנו נזכר רבי שמעון כחולק על התנא הסתמי הראשון, לפיכך מתרץ רב יוסף ששתי המשניות יצאו מידי שני תנאים החולקים בשיטת רבי מאיר (בבלי, פסחים ז ע"ב). ניתן גם לפרש את הדברים אחרת, על רקע גאוגרפי ראלי, ולקבל את דברי משנת בכורות כפשוטם, ושני נושאים שונים לפנינו. האחד הוא ממתי מתחילה שנת מעשר בהמה, והאחר מתי יש להפריש את מעשר הבהמה. שלוש הגרנות נועדו לקבוע את המועד שיש להפריש בו את מעשר הבהמה. עד זמן ה"גורן" אסור לשחוט בהמה, שכן טרם הופרשו ממנה המעשרות הדרושים. אבל החשבון הסופי, כמה בהמות יש להפריש, נקבע רק בסוף השנה (תחילת השנה הבאה), בראש השנה למעשר. אדם אינו יודע אם יצטרך להפריש מעשר בהמה עד שנולדים לו עשרה ולדות. לכאורה ייתכן שעד שמועד ה"גורן" מגיע נולדו בעדרו פחות מעשר בהמות, ולכן לא יפריש מעשר בהמה. רק מאוחר יותר יתברר שהוא חייב במעשר. בעיה מעין זו אופיינית לעדרים קטנים, ברם היא הייתה מעשית פחות בימי קדם. לרוב בני האדם הייתה פרה או כבשה אחת, או לכל היותר צמד בהמות, לפיכך רוב בני האדם היו פטורים ממעשר בהמה. בשולי היישוב, ובעיקר במדבריות בדרום הרי יהודה ובגולן, רווחו בעלי עדרים גדולים, ובעדריהם של אלו נולדו יותר מעשרה ולדות בשנה. כידוע אין להפריש מעשר בהמה מזן לזן. הפרות ממליטות במהלך כל השנה, ויש לקבוע מתי מסתיימת שנת המעשר. כבשים ועזים ממליטות באמצע החורף (בערך בפברואר), ולקראת פסח הטלאים ראויים לשחיטה. בימי בית שני, וכנראה גם לאחריו, אחד הקריטריונים לעיבור השנה היה "אימרייא דעדקין וזימניה דאביבא לא מטא" (הכבשים [הטלאים] רכים וזמן האביב לא בא) (תוס', סנהדרין פ"ב ה"ו, עמ' 417, ומקבילות), ועדיין לא הגיע זמן שחיטתם. אם כן, בשנה רגילה היו הטלאים מבוגרים דיים לשחיטה. בעל העדר מחליט באביב כמה כבשים הוא מעוניין להמשיך לגדל ושוחט את הטלאים העודפים. העלייה לרגל והחג יצרו כמובן את השוק שבו נמכרו הטלאים. על פי רוב בערב פסח כבר ידע המגדל כמה כבשים בעדרו וכמה מעשרות הוא חייב להפריש, לפיכך היו חכמים יכולים לקבוע את ערב פסח כ"גורן בהמה". באזורים הרריים וקרים המלטת הכבשים מתעכבת. בגליל העליון ובגולן הצפוני הכבשים והעזים ממליטות רק בחודש מרץ או אפריל. לאזורים אלו נקבע ה"גורן" בעצרת. מכל מקום, בעל עדר צאן ידע בפסח ובעצרת כמה טלאים יהיו בעדרו ולא היה צריך להמתין לראש השנה. הגורן אפשר לו לשלם את חובותיו לקודשי שמים, ולנצל את עדרו בצורה כלכלית ויעילה. פרות, לעומת זאת, ממליטות במהלך כל השנה. על כן היה בעל עדר פרות חייב להמתין עד לראש השנה, ורק אז ידע כמה בהמות בעדרו וכמה בהמות עליו להפריש למעשר. שלושת מועדי הגרנות אינם עומדים, אפוא, בניגוד לקביעה שראש השנה הוא התאריך הקובע למעשר בהמה. כל גורן נועד לטיפוס ולתנאים שונים. עדות לפירוש זה יש בירושלמי המדגיש כי אלו "פירקי לידה", כלומר שמועדי הגרנות מתאימים לתנאי הטבע (ירו', שקלים פ"ג ה"א, מז ע"ב) 47 לעומת זאת ההסבר שהבהמות "מתמצות לילד מן הישנות" (שם) נשמע ספרותי ואגדי בלבד. . המועד המדויק של שלושת ה"גרנות" נקבע בזיקה לחגים כדי שיהיה בשוק שפע של בהמות למכירה. צורכי העולים לרגל השפיעו על מועד הגרנות. ברם, ההלכה אינה מוגבלת רק לימי הבית. גם לאחר החורבן צרך העם בשר בחגים. המשנה מזכירה ארבעה פרקים בשנה שבהם נמכרות ונשחטות בהמות רבות: "ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל" (חולין פ"ה מ"ד). חכמים אף עודדו צריכת בשר במועדים אלו וחייבו את המוכר לשחוט בהם בהמה, גם אם אין לו מספיק לקוחות לבהמה שלמה; השוחט נדרש, אפוא, לשחוט אף שלקוחותיו אינם מובטחים 48 שם, משנה ו, ואם יזכנו החונן לאדם דעת וכוח נסביר את המשנה במקומה. . צריכת הבשר במרחב היהודי הייתה מצומצמת, אך במועדים אלו רווח היה הנוהג לאכול בשר, וסידורי הפרשת מעשר בהמה הם חלק ותנאי לאותו נוהג. הגרנות נקבעו, אפוא, לפי שיקול משולב של תנאי הטבע של גידול הבהמות ותנאי השוק של צריכת הבשר. בתלמוד הבבלי מציעים זמנים אחרים כמועדי המלטה; ספק אם יש להם רקע ראלי, ונראה שזה רק ניסיון להתאים את זמנו של הגורן בחודש אלול לזמני המלטה (ח ע"א) 49 ראו פירוש הר"ן המנסה להתאים את התאריכים גם לזמני ההמלטה של פרות, זאת אף שבטבע אין לפרות זמן המלטה קבוע. . המחלוקת במשנת בכורות בין רבי עקיבא, מחד גיסא, ורבי אלעזר ורבי שמעון, מאידך גיסא, אינה קוטבית. אם פרוס החג הוא חמישה עשר יום לפני החג, כפי שאומר רבי יוסי ברבי יהודה, הרי שפרוס החג הוא א' בתשרי או כ"ט באלול, ופרוס הפסח הוא א' בניסן או כ"ט באדר, והמחלוקת היא האם מועד הגורן השלישית הוא בפרוס עצרת, כלומר בכ' באייר, או בא' בסיוון. במשנת שקלים נוספה דעתו של בן עזאי שמועד הגורן יהיה לא בכ"ט באלול אלא בכ"ט באב 50 אבל בכתב יד קופמן למשנת שקלים כ"ט אלול, וראו דיוננו בנוסחה זו שם. . עמדה זו מושפעת מעמדתו שוולדות חודש אלול מתעשרים לעצמם (להלן), שהרי אם כך אין טעם שגורן אחת תכלול את ולדות אב המתעשרים במסגרת השנה הקודמת ואת ולדות אלול המתעשרים כקבוצה עצמאית. מכל מקום, משנתנו היא כדעת רבי עקיבא בבכורות 51 אפשטיין, מבואות, עמ' 368. . עמדתו של בן עזאי שוולדות חודש אלול יתעשרו לעצמם היא עמדת הכרעה במחלוקת האם התאריך הקובע לשנת מעשר הבהמה הוא אלול או תשרי. בן עזאי היה חברו ותלמידו של רבי עקיבא. התלמוד הירושלמי שואל כיצד ייתכן שתלמידו של רבי עקיבא יכריע במחלוקת של תלמידי רבי עקיבא, ומסביר שהמחלוקת הבסיסית היא בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל (נו ע"ד) 52 בבבלי, בכורות נח ע"א, הגמרא אומרת שכל הדעות נאמרו מפי נביאים, לכן לא ידע בן עזאי לפסוק כמי ההלכה ועל כן בחר בעמדת פשרה. , ובן עזאי, תלמידו של רבי עקיבא, נוקט עמדת ביניים. לפי משנתנו נחלקים בנושא רבי עקיבא ורבי אליעזר, וסביר שבן עזאי ינקוט עמדת ביניים ביניהם, ואילו רבי שמעון, תלמיד צעיר יותר של רבי עקיבא, קיבל את דעתו של רבי אליעזר. לפיכך, כל שאלת הגמרא מוקשית, שהרי בן עזאי מגיב על דברי הדור הקודם לו וסדר הדברים נכון וסביר, ונותרת השאלה במה התקשתה הגמרא 53 לפי הפירוש המוצע התייחסה סוגיית הירושלמי למסכת בכורות. כידוע אין לנו תלמוד ירושלמי לסדר קודשים, וכנראה גם מעולם לא נערך תלמוד למסכתות אלו. על כן ייתכן שחכמי התלמוד נחלקו על פירוש משנת בכורות, ומפני שאין תלמוד למסכת בכורות העביר העורך את הסוגיה למשנתנו. . ייתכן שדברי הירושלמי נאמרו על משנת בכורות. שם רבי מאיר אומר את דברי רבי עקיבא; לא נאמר מי החולק על רבי מאיר, אבל בן עזאי מתייחס למחלוקת וחוזר על עמדת הביניים שלו. לא מן הנמנע שבנוסח קדום של המשנה הופיע שם החולק (אולי רבי שמעון?), ועל כך שאלה הגמרא כיצד יכול בן עזאי להגיב על עמדת הצעירים ממנו. כל הסוגיה הועברה לגמרתנו, וכך הוסבה סוגיה שנועדה במקורה לבכורות למשנת ראש השנה. זו הצעה חריפה, וסביר יותר שדברי בן עזאי התייחסו למחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר והועברו למשנת בכורות העוסקת באותו נושא, אך בה מובאים רק דברי רבי מאיר החוזר על עמדת רבו, רבי עקיבא. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטים – כפי שראינו נחשב א' בתשרי כאחד משני ראשי השנה, עם זאת המשנה מצמצמת את עצמה למשמעות הלכתית. שנת השמיטה מתחילה בא' בתשרי ומסתיימת בכ"ט באלול. השמיטה הייתה אירוע חשוב לחקלאי הארץ ולכל תושביה היהודיים, ואין צריך להסביר עד כמה חשוב לקבוע את תחילתה וסופה. לשנים – אם פירשנו שא' בניסן הוא ראש השנה למלכים, ומשמעות הדבר שלפי תאריך זה נכתבים השטרות, הרי שיש בא' בתשרי כפילות, וכפי שפירשנו כך נהג בר כוכבא בשטרותיו. הבבלי מסביר שא' בתשרי הוא ראש השנה של מלכי אומות העולם (ח ע"א; עבודה זרה י ע"א) 54 השלטון הרומי מנה את ראש השנה מינואר ולא מתשרי. ראש השנה של מלכי העולם עשוי להתייחס ללוח הבבלי שנהג בתקופה הפרסית, ודומה שכבר לא נהג בימי התנאים. . ברם, כפי שראינו לעיל גם ניסן וגם תשרי נחשבו לראשי שנים, ואי אפשר לחלק בפשטות בין אומות העולם לבין מלכי ישראל. שתי השיטות נהגו במקביל, ולכן שתיהן נזכרות במשנה. בתלמוד הבבלי גם פירוש אחר, ברם הוא מסב את המשנה למשמעות קוסמית גדולה, ומכיוון שפירשנו את מרבית התאריכים במשמעות משפטית – אנו מעדיפים פרשנות מעין זו אף במקרה זה. וליובלות – היובל מתחיל ומסתיים בראש השנה. ברור שספירת היובל תלויה בשנות השמיטה. לפי דין תורה בסוף שבעה מחזורים של שנות שמיטה מוכרז היובל, ואז האדמה חוזרת לבעליה המקוריים, וכל פעולות המכירה והקנייה של קרקעות אינן אלא פעולות זמניות עד היובל (ויקרא כה ח-יח). דין יובל בטל בימי בית שני. חז"ל מספרים על כך ומסבירים שהסיבה היא שלא כל ישראל על אדמתם, ו"השבטים מעורבבין" 55 ספרא בהר, פרשתא ב ה"ב, קז ע"ד; ירו', שביעית פ"י ה"ב, לט ע"ג; בבלי, ערכין לב ע"ב; קידושין לח ע"ב ומקבילות. . טיעון זה מופיע בתלמודים אגב פולמוס על מעמדה של השמיטה, ועל זכותו של הלל לבטל למעשה את שמיטת הכספים, אך במקורה התנאי הדרשה עומדת בפני עצמה. בידינו עדויות רבות על שמירת שביעית הלכה למעשה מימי הבית ומלאחר חורבנו, ואף לא עדות אחת על קיומה של מצוות יובל הלכה למעשה. על כן נראה כי אכן לא שמר הציבור היהודי על מצוות יובל. הנימוק לכך הוא כנראה מלאכותי, שכן בלשון הכתוב אין מצוות היובל תלויה בתנאים הנזכרים. ברם, חכמים הבינו כי מצוות יובל מתאימה לתנאים של משטר של בתי אבות ומשפחות מורחבות, ואין לה מקום במשק מפותח יותר יחסית, המבוסס על רכוש פרטי. עם כל זאת לא נעקר דין יובל לחלוטין. במקרא נקשר אליו דין גאולת קרקע בעיר מוקפת חומה. בעיר מעין זו אין דיני יובל חלים, אך יש למוכר, או לגואל, אפשרות לגאול את הקרקע תוך שנה. דין גאולת בתים נשמר כל ימי בית שני, לפחות בירושלים. על מימושו בחיי היום-יום ניתן ללמוד מתקנתו של הלל. המסורת מספרת שהקונים היו נוהגים להיעלם לשנה כדי להימנע מלהיענות לתביעת גאולה אפשרית. על כן התקין הלל שהגואל יוכל להפקיד את כסף הגאולה בבית דין, ובכך ייגאל הבית (משנה, שביעית פ"ט מ"ד ומקבילות). בתקופת האמוראים איננו שומעים על הפעלתו של דין גאולת בתים אף שלא הייתה כל סיבה פורמלית לביטולו, שהרי נותרו עיירות מוקפות חומה גם לאחר החורבן. אם כן, ל"ראש השנה של היובל" הייתה משמעות כלשהי לפחות בימי בית שני. יתר על כן, גם אם דין יובל בטל נותרו חוגים שמנו את שנות היובל. התאריך "בחמישי באדר השני" מופיע פעם אחת במקורותינו (תוס', אהלות פי"ח הי"ז) 56 בנוסח כתב יד ערפורט "בחמשה", והנוסח משובש. ראו ליברמן, תוספת ראשונים על אתר. , ולפי ההקשר אירע המעשה המתואר בשנת השמיטה של היובל החמישי, בחודש אדר. בכתובת בבית הכנסת בסוסיא (איור 66) התאריך מופיע לפי שנת היובל 57 נוה, על פסיפס ואבן, מס' 76, עמ' 117. , וברור שהיו שמנו את שנת היובל גם אם לא נותר לה זכר מעשי בהלכה הנוהגת. משנתנו נדרשת, אפוא, לקבוע מתי היובל מתחיל משום שהיו שציינוהו, ולו רק כזיכרון היסטורי, או כדין תורה שאינו נוהג למעשה. לנטיעה – התוספתא מסבירה במפורש את משמעות ההלכה: "כיצד לנטיעה? אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלושים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה" 58 תוס', פ"א ה"ח; שביעית פ"ב ה"ג; ירו', נז ע"א; שביעית פ"ב ה"ו, לג ע"ד; בבלי, ט ע"ב; שמחות פ"ז כד-כה. . כידוע בשלוש השנים הראשונות הפרות הם ערלה ואסורים במאכל, ובשנה הרביעית הם נטע רבעי שיש לאכלו בירושלים בטהרה. מניין השנים נקבע מראש השנה, וכל עץ שניטע או הורכב חודש לפני ראש השנה נחשב כאילו עברה עליו שנה שלמה. קביעת תשרי כראש השנה לנטיעה עומדת בניגוד לקביעת חודש שבט כראש השנה לאילנות 59 ראו מלאכת שלמה לפסקה זו. . ניתן, כמובן, לקבוע חלוקה טכנית בין שני התאריכים, תשרי לנטיעה והברכה כמו שפירשנו ושבט למעשרות (להלן). ברם, כפי שנראה, א' בשבט או ט"ו בשבט הם תאריכים קדומים שההלכה המאוחרת דחקה מלוח השנה הדתי. ייתכן, אפוא, שבמשנתנו שני שלבים ספרותיים. בהלכה זו באה לידי ביטוי ההלכה המאוחרת, והפסקה העוסקת בשבט מבטאת את ההלכה הקדומה. בסיכום משנה זו נחזור להבהרת הדברים. אפשר שעל הלכה זו רבי אליעזר חלוק (משנה, ערכין פ"ט מ"א), אך אפשר גם שדברי רבי אליעזר נאמרו רק לעניין המסוים הנדון שם. ולירקות – אף כאן התוספתא מסבירה שראש השנה קובע את המעשרות הניתנים מהירקות 60 תוס', פ"א ה"ט; תרומות פ"ב ה"ו; ירו', נז ע"א; בבלי, יב ע"א ועוד. . כידוע בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור שנות השמיטה מפרישים מעשר שני, ובשנים השלישית והשישית מעשר עני. בפרות נקבעה שנת המעשר לפי החניטה, מתי חנט הפרי, ובירקות הולכים "בתר לקיטה", מתי נלקט הפרי. אם נלקט לפני ראש השנה – מתעשר לשעבר, לפי השנה שעברה, ואם נלקט לאחר ראש השנה – מתעשר כאילו היה שייך לשנה החדשה. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמיי בית הלל בחמשה עשר בו – יום חמישה עשר בשבט לא היה מוכר כיום מועד משמעותי, והופעתו ברשימת ראשי השנים שבמשנה אינה מעידה על מעמדו החגיגי או המיוחד בלוח השנה היהודי. הוא מופיע במשנה רק כיום טכני לקביעת מעשרות. פרי שחנט לפני חמישה עשר בשבט נחשב לשנה הקודמת, ומפרישים ממנו את המעשרות הנהוגים באותה שנה (מעשר עני או שני), ובשנת שמיטה פרות שחנטו לפני ט"ו בשבט נחשבים לפרות חולין ואילו על פרות שחנטו אחרי ט"ו בשבט חלים דיני שביעית. שונה מעט דינו של אתרוג שבו הולכים אחר לקיטה (כמו ירק), ושוב, אם נלקט לפני ט"ו בשבט חלים עליו דיני השנה הקודמת 61 תוס', פ"א ה"ט; תרומות פ"ב ה"ו ומקבילותיה, ראו בהערה הקודמת. . בתלמודים 62 תוס', שביעית פ"ד ה"כ; ירו', נז ע"א; בבלי, יד ע"ב, ושם היה מי שפירש שרבי עקיבא נקט עמדה במחלוקת אחרת, זו השנויה בביכורים פ"ב מ"ו, ונפרשה בבוא העת אם יזכנו לכך החונן לאדם דעת. מובא מעשה ברבי עקיבא שנהג כדעת בית שמאי ובית הלל והפריש את שני המעשרות. זו עדות נוספת לכך שפסיקת ההלכה כבית הלל לא הייתה פרי הכרעה אחידה וכוללת, אלא תוצאה של תהליך ארוך, ופרי פסיקה בכל מחלוקת לחוד 63 ספראי, הכרעה כבית הלל. . התלמודים מסבירים מדוע נקבע חודש שבט: "כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה שלתקופה מבחוץ" (ירו’, נז ע"א) 64 לכל פרשת ט"ו בשבט בתקופת התנאים והאמוראים ראו פליקס, ט"ו בשבט. . נכון שבשבט כבר עברה אמצע עונת הגשמים, ואף אמצע תקופת החורף לפי החלוקה המקובלת לארבע תקופות, ברם קשה להבין מדוע נבחר דווקא אמצע התקופה ולא ראשיתה או סופה. נימוק זה חוזר בבבלי בצורה שונה במקצת: "ועדיין רוב תקופה מבחוץ" (יד ע"א). ההבדל בין התלמודים מעיד על שוני בין בבל וארץ ישראל בחלוקת השנה, אך אין בכך הסבר לעצם בחירת התאריך כראש השנה לאילנות. הסבר אחר בירושלמי הוא שעד כאן הפרות חיים מגשמי השנה הקודמת. טעם זה נשמע ספרותי בלבד. המים בקרקע מתייבשים במהלך הקיץ, ואין לחודש שבט משמעות כלשהי 65 תשובת גאון (אוצר הגאונים, ראש השנה, עמ' 23) קושרת את ט"ו בשבט ל"גחלת השניה" של המים. לפי תפיסה זו יש בעונה שלושה מקבצים של ממטרים; הגאון מעיד על תודעה זו בבבל, ופליקס מעיד על קיומה בתודעת הפלח הערבי המסורתי (פליקס, ט"ו בשבט, עמ' 357-356). . כפי שנראה להלן חילקה החלוקה הקדומה, המופיעה בתורה, את השנה לשישה חלקים. חז"ל מונים את החלקים השונים, וט"ו בשבט הוא סוף עונת החורף 66 תוס', תענית פ"א ה"ז; בבלי, בבא מציעא קו ע"ב; בראשית רבה, לד יא, עמ' 322. . רבי שמעון מתחיל את מניין השנה מתשרי, ואז סוף עונת החורף הוא בראש חודש שבט. ייתכן שבכך נעוץ שורש ההבדל בין בית הלל ובית שמאי, ולפנינו הד לאותה חלוקה קדומה של השנה. כפי שנראה להלן איבד ט"ו בשבט את מעמדו, ואף חלוקת השנה לשישה חלקים אינה חוזרת ואת מקומה תפסה החלוקה לארבע תקופות (להלן). ייתכן ששני התהליכים קשורים זה בזה: עם התפשטותה של חלוקת השנה לארבע תקופות איבד ט"ו בשבט את מקומו, ואט אט אבד גם מעמדו ההלכתי. מבחינה חקלאית חודש שבט הוא חודש "מת". בגלל החורף רוב העצים עדיין נמצאים במצב של תרדמת, ורק בודדים מתחילים להנץ. לשיר העם המודרני הידוע "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות" אין כל רקע ראלי. חודש שבט נבחר לא משום שבו מתחילה הפריחה, אלא להפך, משום שהוא גבול מובהק בין השנים, עונת היבול מסתיימת בו ועונת הפריחה החדשה טרם החלה. בספרות האמוראים מובאת גם דעה שראש השנה לאילן הוא ראש השנה הרגיל 67 ירו', שביעית פ"ה ה"א, לה ע"ד, וראו פליקס, ט"ו בשבט, עמ' 378-377. . בירושלמי מובאת גם מסורת מאוחרת המובאת בשם "תמן אמרין" שקבעה את א' תשרי כראש השנה לאילנות. ביטוי זה מתייחס בדרך כלל להלכות בבל, ברם להלכה זו אין זכר בתלמוד הבבלי 68 בבבלי, יד ע"ב - טו ע"א, יש אולי הד לדעה זו, שכן רבה בר רב הונא אומר שראש השנה של אתרוג הוא בתשרי, אך הגמרא דוחה זאת, ראו פליקס, שם, הערה 103. . יתרה מזו, מסוגיית הירושלמי נראה שההלכה הייתה מוכרת ונהגה בארץ ישראל. נראה שאין "תמן אמרין" אלא מונח להבאת מימרה מבית המדרש בקיסריה (או מבית מדרש אחר שמחוץ לגליל) 69 "תמן אמרין" עשוי גם לפתוח מובאה מסוגיה ערוכה אחרת. . מכל מקום, סביר שבכך בטל ייחודו של ט"ו בשבט. במערות מדבר יהודה נמצאה סדרת שטרות חכירה מימי בר כוכבא. בכולם מועד החכירה הוא מהעשרים בשבט ועד שנת השמיטה 70 מכתבי מדבר יהודה, מס' 24. זהו שטר ארוך הכולל העתקים של כמה שטרות חכירה של קרקעות לדגנים, שאולי היו בהם גם אילנות. (איור 67). בעשרים בשבט החקלאי מצוי באמצע העונה; איש לא יזרע שדה שמועד פקיעת החכירה שלו הוא ביום י"ט בשבט, איש לא יחכור שדה ביום כ' בשבט שכן כבר מאוחר מדי לזרוע את השדה, והמנהל ישתדל שלא לאבד שנת מזרע וידאג להחכיר את השדה לפני עונת הזריעה. סביר להניח שהשטר מבטא חכירה ארוכת טווח, ועשרים בשבט הוא יום חידוש חוזה החכירה המובטח לשני הצדדים מראש. העשרים בשבט נבחר משום שהוא לאחר ט"ו בשבט, ובכך שני הצדדים מבהירים שהם מודעים לחלוקת המעשרות מהפרות הנקבעת לפי לקיטת הפרות לפני ט"ו בשבט או אחריו. כאמור, ט"ו בשבט אינו מופיע כיום חג בתקופת התלמוד, ואפילו ייחודו כמועד לקביעת המעשרות בוטל. העדות הראשונה לציון היום כמועד היא אולי בתרגום השני למגילת אסתר, פרק ב פסוק ז. לפי הכתוב הטיל המן פור ובחר בחודש אדר. המדרש מספר שבכל חודש נמצאה לבני ישראל זכות, וזכות חודש שבט היא היותו ראש השנה לאילנות. פייטני ארץ ישראל הותירו שני פיוטים לט"ו בשבט, ברם באלו אין עדות לנוהג של חגיגה או ציון מיוחד של היום. הפייטן מפייט על בסיס המשנה. הקרובה הראשונה, "אמרתך אמת במללך", מיוחסת ליהודה הלוי (פייטן ארץ-ישראלי שזמנו בלתי ידוע), והיא קרובה המונה את החודשים והמזלות (החל מחודש ניסן כמובן). היא מיועדת לראש השנה לאילן, אך מעבר לכך אין בה מרכיבים המיוחדים למועד זה. גם בבית המוקדש לחודש שבט אין ציון מיוחד של ראש השנה לאילנות או של משמעותו 71 זולאי, פיוטי ארץ-ישראל, עמ' 206-200. . הפיוט השני של אותו היוצר, "אדר נזלי ישע תזיל", אף הוא מיועד לראש השנה לאילנות, והוא כולל תפילות לפריחת עצים שונים לפי אלף בית. בחירת העצים מושפעת רק מסדר האלף בית, והיא כוללת עצים משניים בחשיבותם כמו דולב או קקיון. כל כולו נראה כמשחק מילים ללא רקע ראלי-חקלאי 72 שם, עמ' 212-206. . אם כן, הפיוטים לראש השנה לאילנות אינם מעידים על חגיגה או על תפילה מיוחדת ביום זה, והם היו עשויים לצמוח מתוך העיון הספרותי במשנה בלבד 73 כך יש להבין גם את הפיוטים על ט"ו באב. אין אלו עדויות להמשך החג הידוע מימי בית שני אלא יצירה ספרותית על בסיס המשנה בלבד, גלגול של רצף המסורת הספרותית ולא חג ממשי, וראו פירושנו לתענית, סוף פרק ד. . בפיוטים אחרים המונים את חודשי השנה אין לחודש שבט אופי ייחודי, וראש השנה לאילנות אינו מופיע כאירוע בלוח השנה היהודי. כך, למשל, באחד הפיוטים במחזור הארץ-ישראלי נמנים המאורעות בחודשים, וחודשים טבת ושבט נזכרים ללא ציון אירוע ממשי החל בשני החודשים הללו 74 יהלום, מחזור ארץ-ישראל, עמ' 48. , מכאן שבימי הפייטן טרם הפך ט"ו בשבט ליום מועד. הוא הדין בפיוט אחר שפרסם פליישר ונמנים בו המאורעות שבכל חודש, וחודש שבט אינו נזכר כלל 75 פליישר, ראש ראשי חודשים, עמ' 54. . ניתן, אפוא, לסכם שבארץ ישראל לא ציינו את ט"ו בשבט כלל, ובבבל הייתה לו משמעות מעטה. העדות הקדומה ביותר לציון ט"ו בשבט כיום מועד היא תשובה של רבנו גרשום מאור הגולה המזכיר כבר את היום כיום האסור בתענית 76 סדר טרויש, סימן ב; הייחוס לרבנו גרשום מצוי בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן ה', ועוד. . אך את עיקר משמעותו קיבל היום עם פריחת הקבלה. המקובלים הפכוהו ליום חג, כחלק מחידוש קשריהם וזיקתם לארץ ישראל הרוחנית והממשית 77 על כך ראו חלמיש ורביצקי, ארץ ישראל. . מאז מצוין יום המועד ברחבי ישראל, בתודעת הציבור התקשר החג לארץ ישראל והפך לביטוי לגעגועים לארץ ולזיקה אליה. לסיכום: משנתנו היא ניסוח מאוחר המנסה לכנס את כל התאריכים. המשנה מנוסחת כאילו הייתה הלכה מקובלת, אף שכמעט כל קביעותיה שנויות במחלוקת. נראה, אפוא, שלפנינו תופעה סגנונית מיוחדת המבטאת עריכה שונה במקצת מזו הרגילה במשנה. ארבע המשניות הראשונות בפרק עוסקות במניינים: ארבעה ראשי שנים, ארבעה פרקים, שישה חודשים וכו'. לשם כך המשנה מתעלמת מהמחלוקות השונות, ואף משינוי ההלכה, כמו שראינו ביחס לט"ו בשבט. מכל מקום רוב ההלכות הן טכניות, ובמיעוטן שני ההסברים באים בחשבון.
On the first of Shevat is the New Year for the tree in accordance with the statement of Beit Shammai; [according to] Beit Hillel, on the fifteenth of it: The fifteenth day of Shevat was not known as a day of any festive significance; and its appearance on the list of new years in the mishnah does not indicate its festive or special status on the Jewish calendar. It only appears in the mishnah as a technical date for the demarcation of tithes: A fruit that has formed before the fifteenth of Shevat is considered [to belong] to the previous year, and we separate the tithes that pertain to that year (the poor tithe or the second tithe). And in the sabbatical year, fruit that have formed before the fifteenth of Shevat are considered mundane fruit, whereas the laws of the sabbatical year apply to the fruit that have formed after the fifteenth of Shevat. The law concerning a citron etrog ) is different, in that we go according to its plucking (as is the law with a vegetable); so if it was plucked before the fifteenth of Shevat, the laws of the previous year apply to it. 61 Tosefta Rosh Hashanah 1:8; Tosefta Terumot 2:6 and the sources parallel to it. See the previous note. In the Talmuds 62 Tosefta Sheviit 4:20; Yerushalmi Rosh Hashanah 57a; Bavli Rosh Hashanah 14b. And there, there is someone who explains that Rabbi Akiva took this position in a different disagreement, the one taught in Bikkurim 2:6. And we will explain it when the time comes, if the One who grants man knowledge allows us to merit it. a story is cited about Rabbi Akiva, who would act according to both the opinions of Beit Shammai and Beit Hillel, and separated both tithes. This is an additional indication that the determination of the halakha according to Beit Hillel was not a comprehensive and uniform decision, but rather the outcome of a long process; whereas the results of each disagreement [were decided] individually. 63 Sifrai, "The Decision is According to Beit Hillel." The Talmuds explain why the month of Shevat was chosen: "Most of the rain of the year as a whole have already gone out, and most of the season (i.e., winter) has already come" (Yerushalmi Rosh Hashanah 57a). 64 Regarding the discussion of Tu Bishvat during the Talmudic period more generally, see Felix, Tu Bishvat ." It is true that the middle of the rainy season has already passed in Shevat - and even the middle of the winter season, according to the traditional division of the year into four seasons. Nevertheless, it is hard to understand why specifically the middle of the season was chosen, and not its beginning nor its end. This elucidation is repeated in the Bavli in a slightly different form: "And most of the season is yet to come" (Rosh Hashanah 14b). The difference between the Talmuds testifies to the difference in the division of the year in Babylonia as opposed to the Land of Israel. However, this does not explain the actual choice of this date as the new year for the trees. A different answer in the Yerushalmi is that, up until then, the fruit subsist from the rains of the previous year. This answer seems to only be poetic - the water in the ground dries up during the course of the summer, such that there is no significance at all to the month of Shevat [in this regard]. 65 A responsum of a gaon (Otzar HaGaonim, Rosh Hashanah, p. 23) connects Tu Bishvat to the "second coal" of the water. According to this understanding, there are three groupings of rain showers during the season. The gaon testifies to such a phenomenon in Babylonia, and Felix testifies to the existence of its awareness among traditional Hebrew Arab peasants (Felix, Tu Bishvat , pp. 356-357). As we shall see later, the ancient division found in the Torah divided the year into six parts. The Sages, may their memory be blessed, enumerate the six different parts, such that Tu Bishvat is the end of the winter season. 66 Tosefta Taanit 1:7; Bavli Bava Metzia 106b; Bereishit Rabbah 34:11, p. 322. Rabbi Shimon begins the count of the year from Tishrei, so then the end of the winter season is Rosh Chodesh (the first day of) Shevat. It is likely that the root of the difference between Beit Hillel and Beit Shammai is to be found in this, such that we could denote the footprints here of the ancient division of the year. As we shall see later, Tu Bishvat lost its significance; and the division of the year into six parts likewise did not return. Instead, it was replaced by the year's division into four parts (see later). It is likely that these two processes were connected to one another: With the proliferation of the division of the year into four seasons, Tu Bishvat lost its status and, eventually, its halakhic significance as well. From an agricultural perspective, the month of Shevat is a 'dead' month. On account of the winter, most trees are still in a state of hibernation and only a few have begun to bloom. There is no realistic background to the modern folksong, "Tu Bishvat has arrived, the holiday of the trees." The month of Shevat was not chosen because the blossoming [of trees] begins in it, but rather just the opposite - because it is the most distinct boundary between the years, the season of the yield has just ended and the season of blossoming has not yet begun. In the Amoraic literature, there is also an opinion cited that the new year of the tree is [the same as] the general new year. 67 Yerushalmi Sheviit 5:1 (35d); and see Felix, Tu Bishvat , pp. 377-378. In the Yerushalmi, a late tradition is also brought down in the name of "there they say," that designates the first of Tishrei as the new year for the trees. This expression (there they say) usually relates to the halakhah in Babylonia, however this law is not mentioned in the Bavli at all. 68 There is perhaps an echo of this opinion in the Bavli, Rosh Hashanah 14b-15a, as Rabbah bar Rav Huna does indeed say that the new year of the etrog is in [Tishrei]. However the Gemara rejects this. See Felix, p. 103. Moreover, from the discussion in the Yerushalmi, it appears that this law was known and practiced in the Land of Israel. [However,] it appears that, “there they say,” is only a term for the citation of a statement from the study hall of Caesarea (or from another study hall that was outside of the Galilee). 69 “There they say,” could also be the opening of passage from another discussion arranged [elsewhere]. Regardless, it stands to reason that the uniqueness of Tu Bishvat was lost with this. A series of lease contracts from the time of Bar Kokhva were found in the caves of the Judean Desert. In all of them, the timing of the lease was from the twentieth of Shevat until the sabbatical year. 70 Letters of the Judean Desert 24. This is a long document that includes copies of several contracts for the lease of grain fields which may have also had trees in them. [Yet] the field worker finds himself in the middle of the season on the twentieth of Shevat. No one would plant a field, since the termination of his lease is on the nineteenth of Shevat. No one would lease a field on the twentieth of Shevat, since it is already too late to sow his field; whereas the management would take efforts not to lose a year of planting and would concern itself with leasing out the field before the planting season. [Hence] it is reasonable to assume that the contract signifies a long term lease, such that the twentieth of Shevat is the day of the lease contract’s renewal, something which was assumed by both sides from the start. The twentieth of Shevat was chosen because it was after Tu Bishvat. That being the case, both sides are giving notice that they are aware about the distribution of the tithes from the fruit, which is determined by the fruit being picked before Tu Bishvat or after it. As mentioned, Tu Bishvat does not appear as a holiday during the Talmudic period; and even its uniqueness as a time for the designation of tithes was annulled. The first indication of this day's designation as a holiday is perhaps the Targum Sheni on Esther 2:7. According to the verse, Haman drew lots and chose the month of Adar. The midrash recounts that every month held a merit for the Jewish people; and the merit of the month of Shevat was its being the new year for the trees. The liturgical poets of the Land of Israel left us two poems for Tu Bishvat. However there is no evidence in them about holiday practices or any special commemoration of that day. The poet composed [his work] based upon the mishnah. The first hymn, "Your utterance is truth in Your speaking," is attributed to Yehudah HaLevi [bar Hillel] (a liturgical poet of the Land of Israel whose time is uncertain), and is a hymn that enumerates the months and the constellations (starting, of course, from the month of Nissan). It is dedicated to the new year for the tree. But beyond that, there are no contents that are particular to this festive day. Even in the stanza that is dedicated to this month, no special note of the new year for the trees or of its significance is found. 71 Zulai, The Liturgical Poems of the Land of Israel , pp. 200-206. The second liturgical poem, "Adar, let flow the flows of salvation," written by the same poet, is also dedicated to the new year for the trees and includes prayers for the blossoming of various trees in alphabetical order. The choice of trees is based only upon the alphabet, such that it includes trees of secondary importance like the plane-tree ( dolev ) and the ricinus ( kikayon ). The whole thing appears to be a word game without any real agricultural grounding. 72 Zulai, pp. 206-212. This being the case, the liturgical poems of the new year for the trees do not testify to festivities or special prayers on this day; and were supposed to develop exclusively from literary analysis of the mishnah. 73 So too should the liturgical poems about Tu BeAv be understood: They are not testimony to the continuation of the well known holiday from the Second Temple period, but rather a literary work based exclusively upon the mishnah; an incarnation of the literary tradition’s perpetuation and not a true holiday. And see our commentary on Mishnah Taanit 4 at the end. In other liturgical poems enumerating the months of the year, the month of Shevat does not have any special character; and the new year for the trees does not appear as an event on the Jewish calendar. Accordingly, in one of the liturgical poems in the holiday prayer book ( machzor ) of the Land of Israel, for example, the months of Tevet and Shevat are mentioned without the designation of any significant event happening during those two months. content 74 Yahalom, The Holiday Prayer Book of the Land of Israel , p. 48. From here we see that in the days of the poet, Tu Bishvat had not yet turned into a festive day. The same is true of the liturgical poem made famous by Fleischer in which all of the events of each month are enumerated, and the month of Shevat is not mentioned at all. 75 Fleischer, The Head of the New Months , p. 54. It can then be concluded that they did not commemorate Tu Bishvat in the Land of Israel at all, and that it only had minor significance in Babylonia. The oldest indication of Tu Bishvat’s designation as a festive day is a responsum of Rabbenu Gershom, light of the exile, who already mentions the day as one on which it is forbidden to fast. 76 Seder Troyes 2. The attribution to Rabbenu Gershom is found in Shu’t Maharam of Rothenburg (Prague edition) 5, ff. However its main importance today came about with the blossoming of the Kabbalah. As part of the renewal of their ties and attachment to the spiritual and actual Land of Israel, the Kabbalists turned it into a holiday. 77 Regarding this, see Halamish and Ravitsky, The Land of Israel . From then on, this festive day is observed throughout Israel. In the communal consciousness, the holiday has become connected with the Land of Israel - as an expression of the longing for, and of the attachment to, the Land of Israel. In conclusion: The wording of our mishnah is a later one that tires to include all of the dates. The wording of the mishnah reads as if the law was agreed upon, even though almost all of its decisions are grounded in disagreements. It appears however, that what we have in front of us is a stylistically unique phenomenon reflecting a slightly different redaction than that which is common in the Mishnah. The first four mishnahs in the chapter deal with counts: Four new years, five time periods, six months, etc. For that reason, the Mishnah ignores the various disagreements, and even changes in the law like that which we saw with relation to Tu BiShevat. In any event, most of the laws are technical, and the possibility of two explanations only pertains to a few of them.
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Rosh Hashanah 1:1