Sheviis 2:4 — Caring for saplings until Rosh Hashana
The Lived Mishnah·A Zeman Nakat Project
Audio · Listen with Ephraim Diamond
Listen with Ephraim Diamond · 4:14
0:00 / 4:14
0:00
4:14
Speed
ZeraimSederסדרזְרָעִים
SheviisMesechtaמסכתשביעית
2Perekפרקב׳
4Mishnahמשנהד׳
Mishnah שביעית ב׳:ד׳ · Sheviis 2:4
מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר:
One may smear the saplings, and wrap them, and trim them, and make shelters for them, and water them, until Rosh Hashana.
Rabbi Elazar bar Tzadok says: one may even water the foliage in Sheviis, but not the root:
A reading aid, not an exact translation.
This English is a clause-by-clause rendering to help you follow the Hebrew. It is not word-for-word literal, and it is not a transcript of the recorded shiur — the audio carries explanation and context the translation deliberately leaves out.
case/objectrestrictive rulingpermissive rulingTannacondition
Summary Chart
Caring for saplings until Rosh Hashana▾
| Case | Ruling | Reason |
|---|---|---|
| What care may saplings be given until Rosh Hashana? | Coating them Wrapping them Trimming them Building them shelters Watering them | — |
| May one water on Sheviis itself? | Rabbi Elazar bar Tzadok: The foliage — yes; the root — no | — |
Transcript
A machine transcript of the recorded shiur.
This is the shiur as spoken, transcribed automatically and left unedited — the wording is Ephraim's, and occasional transcription errors remain. It follows the audio word by word.
Transcript · click any word to jump
▾
All Meforshim
Study the meforshim on this mishnah (12)▾
מזהמין את הנטיעות. כשקלפת האילן נושרת מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהמין שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח או שימותו: וכורכים. יש מפרשים שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחרף מפני הצנה. ויש מפרשים כורכים הענפים זו עם זו וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ: וקוטמין אותן. יש מפרשים לשים בשרשיהם אפר, תרגום אפר קטמא. ויש מפרשים שובר הראשים, כמו נקטם ראשו [סכה כט:]: ועושים להם בתים. רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר. ויש מפרשים שעושים לו סכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה: על הנוף. של האילן, אבל לא על העקר, שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כרבי אליעזר ברבי צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העקר:
מזהמין את הנטיעות (smear plants with rancid oil for keeping off vermin – or – covring a wound in a tree with dung and tie it up) – when the husk/skin of a tree falls off, they attach there manure to heal it in order that the tree won’t die. And there are those who explain [the word] מזהמין – that they smear/anoint the trees with something that its odor is bad in order that the worms will be chased away from the odor or that they would die. וכורכין – there are those who explain it that they wrap something around the tee in the summer because of the heat and in the winter because of the cold. And there are those who explain it that they wrap the branches one with the other and tie them above at their tops so that they will not be sink to the ground. וקוטמין אותן (cover them with powder) – there are those who explain to put powder on their roots, and the Aramaic Targum/translation of אפר is ashes/powder. And there are those who explain that they break their heads, like (Sukkah 29b): “their heads are lopped off/broken.” ועושים להם בתלים – it is customary to make for the tree a fence a cubit around it and they will it with dust. And there are those who explain that they make for it a Sukkah from above to protect it from the heat or from the cold. על הנוף (on the boughs of the tree) – of the tree, but not upon the root so that he should not do in the Seventh Year in the manner that he does in the rest of the years. But the Halakha is not according to Rabbi Eliezer B’Rabbi Tzadok, but rather it is forbidden to water the tree in the Seventh Year, whether on the boughs or on the root.
Sefaria · Bartenura on Mishnah Sheviit 2:4
They may besmear saplings, wrap them around, and trim them, and they may make for them shelters and water them until Rosh Hashanah. The activities in this section are meant to protect the saplings and therefore they are permitted all the way up until Rosh Hashanah. Besmearing the saplings means to repair bark that is peeling. Another interpretation is that it refers to smearing oil on the trees in order to ward off bugs. Wrapping the trees is done in order to protect them. Trimming them is similar to those activities referred to in the previous mishnah, all of which were permitted up until Rosh Hashanah. The shelters are small structures to protect the saplings from the elements. The irrigation here refers to spraying or sprinkling them with water to keep them moist. Rabbi Elazar bar Zadok says: he may even water the foliage on the sabbatical year, but not the roots. Rabbi Elazar bar Zadok says that he can water the foliage even on the sabbatical year, because that is just to keep them moist. However, he may not water the roots because it is the seventh year.
Sefaria · English Explanation of Mishnah Sheviit 2:4
ועושים להם בתים ומשקים אותם . הקדים הבתים למשקים אותם, אע"ג דמשקים אותם דומה לדשנוי קודם הבתים שהם בגוף האילן עצמו, משא"כ הבתים, כדי לסמוך למשקין אותם סברת ר"א ברבי צדוק דאמר אף משקה וכו':
Sefaria · Hon Ashir on Mishnah Sheviit 2:4
(ה) ואף על גב דנשמעיניה ממתניתין ב' מעשנים כו', יש לומר דהוה אמינא דדוקא עשון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית, קא משמע לן דאף זהום שהוא בגוף האילן נמי שרי: (ו) ומשקין אותן. לשון הר"מ שופכים מים על ראש האילן ויורד על גוף האילן כלו וישקהו:
Sefaria · Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit 2:4
מזהמין וכו'. בירוש' מוקי מתני' כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו"ה קתני מתני' דוקא עד ר"ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני' אפי' כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי' בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני' היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו"ה עד ר"ה אין בשביעית לא. וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל: וקוטמין אותם. פי' בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' בהיפך: בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה וקוטמין) וי"מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע"כ: ומשקין אותן עד ר"ה. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר"ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי' בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב"ד ז"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל דכולה מתני' דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי' דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל"מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי' למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע"כ: ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו'. נ"א על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר"א בן שמוע בש"א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה"א משקה בין על הנוף בין על העיקר:
Sefaria · Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit 2:4
לאחר שהמשנה ערכה את המלאכות המותרות עד ראש השנה במקשה, במדלעה, בגפן ובשאר האילנות, היא סודרת את המלאכות המותרות עד ראש השנה בנטיעות. מזהמין את הנטיעות – מורחים חומרים שריחם רע על הקליפה שנפגמה או על מקומות החיתוך של ענפי הנטיעות כדי להרחיק את החרקים. התלמוד הירושלמי מוסר: "מתניתין דרבי, ברם כרבנין מזהמין, מתלעין בשביעית אבל לא במועד" (לג ע"ד). לדעת חכמים מעשים אלו מותר לעשותם אף בשביעית גופא, ולא רק עד ראש השנה כפי שכתוב בהמשך המשנה. מתליעין משמעו מרחיקים את התולעים. בתרבות החקלאית המסורתית טיפל החקלאי בתולעים בצורה ידנית. הוא זיהה את חור התולעת, החדיר לתוכו קיסם ושלף את התולעת, או שמרח את הקיסם ברעל. לפנינו משנה שנסתמה כרבי, והיא מצטרפת לקבוצה של משניות, חמש עשרה במספר, שנסתמו כרבי 14 ראו אפשטיין, מבואות, עמ' 202-201 . כידוע רבי הוא עורך המשנה, אך הוא כמעט אינו נזכר במשנה עצמה. לעתים בברייתא מקבילה מתברר שהוא אישית חולק על סתם המשנה. במקרים כאלו הוא מביא את ההלכה הקדומה שמצא מבלי לחוות את דעתו האישית. לעתים דבריו תואמים את סתם המשנה משום שכך מצא בהלכה הקדומה שליקט, או משום שהתערב בניסוח של המקור הקדום וסתמו כדעתו. בכך, ובמרכיבים קרובים של בדיקת דרך העריכה של המשנה, עסקנו בקצרה במבוא לפירוש המשניות . הירושלמי מדמה את המזהם לעושה בית (לג ע"ד), משום שהמזהם מונע חדירת מזיקים כמו הצל שמונע מכת חום. הבבלי מביא ברייתא ובה נאמר: "מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית" (בבלי, עבודה זרה נ ע"ב). הברייתא מתירה מלאכות שבמשניות הן אסורות, ומותרות רק בנטיעות, או רק עד שנת השביעית. הבבלי מתרץ בכל מקרה שיש שני טיפולים שונים המכונים באותו שם: "תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור" (שני זיהומים יש, אחד לחזק את העץ ומותר, והשני להבריא אותו ואסור", ותירוצים כיוצא בזה. כבר הר"ש העיר שהירושלמי אינו מקבל הסבר זה. הירושלמי מכיר את הברייתא ומתרץ שמשנתנו כרבי, והברייתא חולקת והיא כרבנן 15 על משניות מעטות שהן כרבי ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. , ואכן לפי פשוטם של דברים זו מסורת החולקת על משנתנו. האבחנה שבבבלי היא מאבחנות היסוד של עבודות שביעית, והתקבלה כבניין אב בתולדות ההלכה. היא מופיעה בשתי סוגיות נוספות (סוכה מד ע"ב; מועד קטן ג ע"א). הירושלמי אינו מכיר את המונחים "אוקומי אילנא" או "אברויי אילנא". המקבילה הארץ ישראלית היא "כמושיב שומר" (ירו', לג ע"ד [פעמיים]), או "כמציל מפני הדליקה" (ראו לעיל, פירושנו למ"ב), ושתי ההגדרות שונות. הגדרת הבבלי היא שמותר לבצע עבודות תחזוקה חיוניות לשמירת העץ, אך לא פעולות שאינן חיוניות לקיומו, ואילו הירושלמי מגדיר שמותר למנוע נזקים, אך לא לבצע פעולות של שיפור. הכלל של הבבלי הוא כלל מקיף המבריח את הלכות מטע בשביעית, והכלל בירושלמי מקומי, ומגדיר מלאכות מועטות בלבד. מן הראוי להעיר שלפחות ההסבר למשנה שלנו לפי הבבלי קשה. התירוץ שיש שני סוגי "זיהומים" מעיד על ניסוח בלתי מפותח של התרבות החקלאית, תרבות שבה שתי עבודות שתפקידן שונה מכונות באותו שם. כפי שראינו במהלך פירושנו השפה העברית החקלאית הייתה מפותחת ביותר, ולכל תת עבודה היה שם משלה. קשה על כן לפרש שהיו שני סוגי זיהום. גם הזיהום עצמו הוא פעולה מוגדרת, וקשה לחלקו לשתי עבודות. נוסיף עוד שמבחינה חקלאית קשה להבחין בין עבודות להקמת האילן (שימור המצב) לבין עבודות שנועדו להבראתו ולחיזוקו. אותה עבודה נעשית ברמת חיוניות שונה, ואבחנה כזאת משאירה "תורת כל אדם בידו". האבחנה היא אפוא משפטית-תאורטית במסגרת בית המדרש שהעבודות עצמן אינן מתבצעות בו, ואף לא נקבעים להן שמות הלכה למעשה, ואילו הבחנת הירושלמי מעשית יותר. וכורכין אותן – רוב המפרשים פירשו שעוטפים את הנטיעות כדי שלא יתייבשו מפני הצינה או מפני החמה (רבי יצחק בן מלכי צדק; רבינו חננאל לעבודה זרה נ ע"ב; הר"ש משאנץ ובעקבותיהם רבים אחרים). אנו מכירים את עבודות האילן מהמקורות ומהווי החקלאות המסורתית. עטיפת העץ נעשית לעתים נדירות יחסית, בעיקר לאחר כריתת ענף או טיפול טראומטי אחר שניתן לעץ, אבל בנטיעות היא תדירה יותר כדי להגן על העץ הצעיר ממזיקים. הרמב"ם פירש: "שמקבצים ענפיהם וקושרים אותם כדי שיגבהו ביושר ולא יתפשטו על הארץ". טיפול כזה אפשרי. וקוטמין אותם – מפרשי המשנה הקדמונים מציעים שני פירושים זה ליד זה: א. הוספת אפר; "קוטמין" מתפרש כפועל הנגזר מהשם "קיטמא", אפר בארמית. ב. קיצוץ ראשי הענפים 16 כך רבי יצחק בן מלכי צדק; הערוך, ערך "זבל" (כרך ג, עמ' רסה); הר"ש משאנץ; הרמב"ם ואחרים. . נראה שיש לקבל את הפירוש השני, כלומר רשאים לקצוץ את הענפים עד ראש השנה. השורש קט"ם משמש בכל הספרות במובן של קיצוץ וחיתוך. כך: "התולש כנף מן העוף, הקוטמו והמורטו חייב" (תוס', שבת פ"ט ה"כ), ובבבלי: "וקוטם ביד ואוכל" (שבת קכח ע"א). בין התנאים המיוחסים ליהושע נמנה אף: "וקוטמים נטיעות בכל מקום חוץ מגרופיות של זית" (בבלי, בבא קמא פא ע"א) ועוד רבים. הפעם היחידה ששורש זה מתקשר לאפר היא בירושלמי (שבת פ"ג ה"א, ה ע"ג), ומשמעו הסרת האפר ולא נתינתו: "הגורף... עד שיגרוף כל צורכו... והקוטם עד שיקטום כל צורכו". אם כן קטימה ופיסול קרובים זה לזה, אלא שפיסול הוא חיתוך הענפים הגדולים בעץ ותיק וקטימה היא בראשי הענפים או בענפים קטנים בעץ צעיר. המקור בדבר קטימת הנטיעות מלמד שהקיטום נעשה כדי להשתמש בעץ הקטום, בניגוד לפיסול הנעשה כדי לעצב את העץ. ועושין להן בתים – המשנה שלנו מצוטטת בבבלי (עבודה זרה נ ע"ב); רבינו חננאל בפירושו שם פירש: "חופרין נקעים בעיקריהן שיתקבצו בהן המים" והוא מקשר להמשך דברי המשנה הלכה בעניין היתר השקאת הנטיעות. הפירוש מתיישב בקושי עם הלשון "עושין להן בתים". רבי יצחק בן מלכי צדק מפרש בעקבות דברי הירושלמי (לג ע"ד) שעושים להן בתים היינו בניית סוכות להגנה מפני החמה. הלשון בירושלמי: "עושה לה צל והיא (כלומר הנטיעה) גדילה מחמתן". מעין דברים אלו פירש אף הרמב"ם. ומשקין אותן עד ראש השנה – כל חמש המלאכות מותר לעשותן לנטיעות עד ראש השנה, ואסורות בשביעית עצמה. יש מן החכמים הראשונים הסבורים שכל המלאכות המנויות במשנתנו מותרות אף באילנות 17 ראו תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, לט ע"ב ד"ה מתלעין; הראב"ד בפירושו לעבודה זרה נ ע"ב; בעל משנה ראשונה ואחרים. . אולם מפשוטה של משנה משמע שכל העבודות שמנתה המשנה מותרות רק בנטיעות. הראב"ד (שם) התקשה למה המשנה שונה מלאכות אלו שמותרות ערב שביעית עד ראש השנה, והרי בנטיעות מותר אף לחרוש כפי ששנינו בפרק הקודם (משנה ו-ז), והאיסור לחרוש חמור יותר ומפורש בתורה. הוא מסביר שהמשנה מלמדתנו שמלאכות אלו מותרות רק בנטיעות ולא באילן. ספק רב אם אמנם מוצדק להעלות שאלות בדרך זו. המשנה שנתה את המלאכות המותרות בגפן ובאילן ולאחר מכן את המלאכות המיוחדות לנטיעות; אף על פי שניתן היה ללמוד כי מלאכות אלו מותרות רצתה המשנה להציג תמונה שלמה של הטיפול בנטיעות. רבי לעזר ברבי צדוק אומר אף משקה הוא על הנוף – בהגהה בכ"י קופמן "את הנוף", וכן מביא בעל מלאכת שלמה בשם נוסח אחר, וכן בכל עדי הנוסח שבידינו להוציא את כתב יד מינכן ( מ ). בשביעית אבל לא על העיקר – בשביעית עצמה מותר להשקות את הנטיעות על הנוף אף על פי שהמים ירדו לשורשים, אך אין להשקות את השורשים במישרין. אפשר לפרש שדברי המשנה המתירה להשקות רק עד ראש השנה ודברי רבי אליעזר ברבי צדוק על דרך ההשקאה בשביעית הם בבית בעל שאינו מושקה בדרך קבע, אבל בבית השלחין מותר להשקות בשביעית. כך המשנה שונה בראש מועד קטן: "משקין בית השלחין במועד ובשביעית". תוספות הרא"ש למועד קטן (מהדורת וילמן עמ' קעט) מביא את דברי הראב"ד בפירושו למועד קטן (ג ע"א) שמשנתנו עוסקת בשדה בעל בלבד, ובכך נפתרה הסתירה בין משנתנו למשנת מועד קטן. ברם כפי שנראה להלן היו גם שאסרו השקאת עצים בבית השלחין, ועדיף לפרש כך את משנתנו ולא לחתור להרמוניזציה חלקית. בתוספתא נאמר: "משקין את הנטיעות עד ראש השנה. רבי יוסה בן כיפר אומר משום רבי ליעזר, בית שמיי אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר. בית הלל אומרים על הנוף ועל העיקר. אמרו בית הילל לבית שמיי אם אתה מתיר לו מקצת התר לו את הכל, אם אין את מתיר לו את הכל אל תתיר לו מקצת" (פ"א ה"ה). ברייתא זו הובאה בסוגיה בירושלמי (לג ע"ד) בשינוי לשון ובשם רבי ליעזר בן שמוע, שהרי רבי אלעזר סתם הוא רבי אלעזר בן שמוע. דברי רבי יוסה בן כיפר אינם המשך לראשה של הברייתא שמשקים את הנטיעות עד ראש השנה. דבריו אינם באים לצמצם, אליבא דבית שמאי, את דרך ההשקאה עד ראש השנה. אין כל הצדקה להגביל את דרכי ההשקאה בנטיעות בערב ראש השנה; אם מותר לחרוש בנטיעות ולעשות בהן את שאר המלאכות – למה לא יוכלו להשקות כדרך שמשקים? אין זאת אלא שהדברים מוסבים על משנתנו, ורבי אלעזר ברבי צדוק מביא בסתם את דברי בית שמאי. משנתנו מצטרפת אפוא לרשימה ארוכה למדי של משניות שנסתמו כדעת בית שמאי. אמנם בדרך כלל ההלכה נקבעה כבית הלל, אך הדוגמאות החריגות רבות למדי 18 לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . כבר הזכרנו את המשנה במועד קטן, ועתה מן הראוי להרחיב בה. המשנה שם אומרת "משקין בית השלחין במועד ובשביעית". האמורא אביי בתלמוד הבבלי (מועד קטן ב ע"ב) ביקש להסביר את היתר ההשקאה בהנחה שהמשנה מבטאת את עמדתו של רבי ששביעית בזמן הזה אינה אסורה אלא מתורתם של חכמים – מדרבנן. רבי סבור ששביעית ויובל הן שתי מצוות התלויות זו בזו ובשעה שאין היובל נוהג אין איסורי שביעית נוהגים מן התורה, ולכן ניתן להקל. אלא שספק רב אם בהלכות שביעית שבמשנה ניתן למצוא את ההבחנה של רבי. ההלכות במשנה מניחות ששביעית אף בזמן הזה, כלומר בימי בית שני אשר היובל לא נהג בהם ובימי המשנה, היא מן התורה על כל המשתמע מהנחה זו. בדרך זו רבא מפרש את המשנה. את היסוד להתרת ההשקאה הוא מסביר בכך שאיסור השקאה אינו איסור מן התורה. בתורה לא נאסרו אלא ארבע עבודות הקרקע: זריעה וקצירה בשדה וזמירה ובצירה באילן; שאר העבודות הן "תולדות" מדברי סופרים, וחכמים הקלו בהן. מניעת השקאה בבית שלחין היא מניעת השקאת העצים לאורך שנה, דבר שיגרום לחיסולם של עצי פרי באזורים רבים בארץ, לכן התירו את השקאתם בשביעית 19 ראו משנה ג. וכן התירו את ההשקאה במועד, אם מתוך דבר האבד של פרי השדה ואם מתוך דבר האבד של המים. פירוש הבבלי מניח את האפשרות שיש האוסרים השקאה, ומי שלא מקבל את חידושו-דרשתו של רבי יאסור גם השקאה בשביעית. המשנה מניחה בפשטות שהשקאה בשביעית מותרת, ודנה רק בדרכי ההיתר. במשנה אחרת (מועד קטן פ"ג מ"א) הנחה זו חוזרת, וכל ההסתייגות היא שמא ישקה את העצים ויימצא משקה גם את השדה. ההסתייגות היחידה שמצויה בתלמוד הבבלי היא שההיתר הוא לדעת רבי, ולדעתו שביעית בזמן הזה דרבנן (מועד קטן ב ע"ב). אבל במשנתנו שנינו ההפך. כאן נאמר שמשקים רק את הנטיעות, וגם זאת רק עד ראש השנה, ומשמע שבשנה השביעית עצמה ההשקאה אסורה. בתוספתא מפורש: "חורשין שדה בית השלחין ומשקין אותן שלשים יום לפני ראש השנה, רבי אומר עד לפני ראש השנה שלשים יום [שלשה ימים]" (פ"א הי"ב) 20 יש לגרוס "שלושה ימים" כבכתב יד ערפורט לתוספתא. . אם כן בשביעית עצמה ההשקאה אסורה. במשנה שם מובאים דיונים נוספים על השקאה. התוספתא מסבירה את משנתנו בבית השלחין, ואין לצמצמה לבית הבעל כמו שהצענו לעיל. מהמשך התוספתא שכבר צוטטה לעיל מתברר שבית הלל הם המתירים להשקות את העצים ובית שמאי מתירים להשקות רק את הנוף; בדברי בית שמאי גישה המצמצמת את ההיתר ואוסרת להשקות את הקרקע גם של בית השלחין, ובקושי ניתן לחלק בין נטיעות לבין שדה שלחין. לפי פשוטם של דברים יש לפרש את התוספתא כתלויה במשנה ומגיבה לה, וממילא גם התוספתא מדברת בנטיעות ומותר להשקותן בשביעית. אם כן: אם נטיעות הן כבית השלחין, הרי שיש לפחות שתיים או שלוש דעות בעניין: בית הלל מתירים, תוספתא שביעית אוסרת ובית שמאי מתירים להשקות את הנוף בלבד. בדוחק ניתן לפרש שהתוספתא האוסרת עוסקת רק בהשקאת העיקר, והיא כבית שמאי, ומכל מקום משנתנו כבית הלל. אם נטיעות אינן כבית השלחין, הרי שתוספתא שביעית חולקת על משנתנו. בירושלמי (פ"ו ה"ב, לו ע"ד) מסופר על רב חונא שאסר על בני צור להשקות, וזאת לפי ההלכה שבסוריה אסור לעבוד במחובר לקרקע. הירושלמי שואל: הרי במשנת מועד קטן מותר להשקות, ועונה: "לזרעים שבו", כלומר שהותר להשקות רק את הזרעים. לפי הסבר זה הכל אתי שפיר: זרעים מותר להשקות, וכן נטיעות (ולדעת בית שמאי נטיעות מותר להשקות רק בצורה מוגבלת). משנתנו עוסקת בהשקאת גוף העץ בתעלות, והיא כבית הלל, או בזרעים כדעת הכול. אלא שהסבר הירושלמי נראה מאולץ, שכן במשנתנו לא נאמר שהיתר ההשקאה הוא רק בזרעים. דומה שעדיף לפרש שלפנינו מחלוקת האם מותר להשקות בבית השלחין (משנת מועד קטן) או אסור (תוס', שביעית פ"א הי"ב וסוגיית הירושלמי פ"ו). בהמשך משנת מועד קטן (פ"א מ"ג) מובאת מחלוקת נוספת בין רבי אליעזר בן יעקב וחכמים: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: מושכים את המים מאילן לאילן... וחכמים מתירין בזה ובזה". בפירושנו למסכת מועד קטן דנו ארוכות במשנה וראינו כי לפנינו הגבלה נוספת על השקאת מטע בית השלחין. חכמים הם כדעת בית הלל, ורבי אליעזר בן יעקב אמנם חולק על בית שמאי ומתיר להשקות בקרקע, אך מקבל חלק מעמדתם ואוסר את השקאת כל השדה. במקביל התלמוד מביא סדרת ברייתות. (1) תנו רבנן: מרביצין שדה לבן בשביעית, אבל לא במועד. (2) והא תניא: [אין 21 כך מתקן הר"ש, וההסבר חיוני, אחרת יצא שהבבלי תירץ שרבי אליעזר בן יעקב אסר במועד והרי הוא עוסק בשביעית, וראו פירושו של הר"ש לשביעית פ"ב מ"י. ] מרביצין בין במועד בין בשביעית? אמר רב הונא: לא קשיא: הא – רבי אליעזר בן יעקב, הא – רבנן. (3) תניא אידך: מרביצין שדה לבן ערב שביעית 22 בכתב יד מינכן לתלמוד נאמר "מרבצין בשביעית". ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, שביעית, עמ' 496. כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית" (בבלי, מועד קטן ו ע"ב). התלמוד כמות שהוא לפנינו מבין ש"לרבץ" דינו כמו השקאת עצים בדרך שעליה דיבר רבי אליעזר בן יעקב. כך התלמוד מסביר שהברייתא האומרת שמרבצים במועד (1) היא כרבי אליעזר בן יעקב, וזו שאומרת שאין מרבצים (2) היא כדעת חכמים של משנתנו. הברייתא השלישית היא מתוספתא שביעית (פ"ב ה"א), ונראה שהתלמוד לא ראה בה סתירה לאלו שלפניה ופירש שהיא בשדה זרעים ולא בשדה לבן. ירקות ("זרעים") גדלו, כמעט תמיד, בהשקאה, והם אפוא בית השלחין. אסור להשקות את השדה השקאה לצורך שביעית, אבל מותר להשקות עד ראש השנה למרות גזרת שני הפרקים 23 גזרת שני הפרקים היא שלא לעבד את הקרקע לפני שביעית: דגנים עד פסח ואילנות (מטע) עד עצרת. לא נאמר האם הגזרה חלה על ירקות, אבל דלועים ומקשאות לא נכללו בה. , וכן מותר להשקות לצורך הגידול בשנה הבאה. מפרשי התלמוד הסבירו ש"מרבצין" הוא פחות מהשקאה ממש, אחרת נמצאו הברייתות סותרות את משנה א לעיל שאמרה שאין להשקות שדה בעל. אלא שעדיין לא באו הדברים על מכונם. הברייתא הראשונה מדברת במפורש על שדה לבן; אם הברייתא השנייה חולקת עליה הרי שגם היא בשדה לבן. אם כן כיצד ניתן לפרש שהיא כרבי אליעזר בן יעקב, והרי הוא מדבר על מטע שלחין! אי אפשר לפרש את משנתנו בשדה בעל, שהרי שדה בעל אין להשקות כלל. גם הירושלמי (מועד קטן פ"א ה"ג, פ ע"ג) מסביר בפשטות שמשנתנו עוסקת במטע שלחין והמחלוקת היא האם יש לדון בו כמטע או כקבוצת עצים בודדים, מעין השאלה שנדונה במשנת שביעית מה דינם של עצים הפזורים בשדה (פ"א מ"א). נפתח במונח "לרבץ" (מרביצים או מרבצים). לעתים הוא מופיע במובן של הרטבה קלה, כך למשל הרבצה היא הרטבת מוצרים ביין כדי "שיהו יפין למראית העין" (תוס', עבודה זרה פ"ד הי"ב, עמ' 467) או הרטבת העצמות ביין כדי לעמעם ריח רע (שמחות פי"ב ה"ט, עמ' 197 ומקבילות). אבל בכל ההקשרים שבהם מדובר בעבודה חקלאית "לרבץ" משמעו להשקות. כך, למשל, מי שיש לו אבל והגיעה עונתו למים מותר לרבץ בשבילו, וכאן "לרבץ" משמעו להשקות בצורה הרגילה, כפי שעולה מהעבודות האחרות המותרות שם 24 שמחות, ברייתות מאבל רבתי פ"ג ה"ז, עמ' 239 , ומקבילות. . כן נאמר שמותר לרבץ שדה בצלים כדי שיהיה קל לעקרם, ושוב אין זו השקאה קלה, שכן זו לא תועיל לרכך את האדמה הקשה, אלא יש צורך בהשקאה של ממש. אף אם נגדיר השקאה כזאת כ"השקאה קלה", אין זו סתם הרטבת השדה (תוס', פ"ב ה"א). במסכת פאה ההרבצה מתוארת כהשקאה הראשונה, ושוב אולי אין זו השקאת עומק, אך גם לא השקאה קלה. "המרבץ את שדהו כדי שלא יכנסו עניים לתוכו" (תוס', פאה פ"ב ה"כ), ובירושלמי שם: "מכיון שהוא מרבעה הוא עושה יותר לשנה הבאה" (ירו', פאה פ"ד ה"ה, כ ע"ב). הרבצה היא אפוא הצפת השדה כדי להכשיר את השדה לחריש בשנה הבאה. פליקס מסביר ש"הרבצה" היא מונח מיוחד להשקאת ההצפה שלפני הזריעה 25 ראו פליקס, החקלאות, עמ' 316-314, ובפירושו לשביעית עמ' 163 . , ומכל מקום זו השקאה של ממש. הרבצה זו מכונה גם "הרבעה", ומוכר המונח "רביעה" שמשמעו מכת גשם רגילה (כגון משנה, פאה פ"ח מ"א). אם הרבצה היא השקאה – הרי שהברייתות שמתירות הרבצה בשדה לבן חולקות על משנה א. לדעתנו יש להבין את הסוגיה כולה אחרת. הברייתא הראשונה היא מעין המשנה להלן (מ"י): "מרביצים בעפר לבן, דברי רבי שמעון, רבי אליעזר בן יעקב אוסר". הסוגיה כולה מועברת מדיון שהוקדש למסכת שביעית. אולי מקורה בתלמוד בבלי למסכת שביעית 26 השאלה האם היה תלמוד ערוך לסדר זרעים נדונה במחקר רבות, ולא כאן המקום להרחיב בה. , או בציטוט של מסכת שביעית ששובץ בתלמוד למסכת מועד קטן. הסוגיה אינה קשורה כלל למשנתנו, ולא באה להשוות בין השקאת עצים והרבצת שדה לבן. רבי אליעזר בן יעקב הנזכר הוא רבי אליעזר בן יעקב של מסכת שביעית, והתלמוד פירש שהברייתא האוסרת היא כרבי אליעזר בן יעקב והמתירה כדעת רבי שמעון (המכונה כאן "רבנן"). אמנם במסכת שביעית המחלוקת היא בשביעית ושתי הברייתות מסכימות שמותר לרבץ בשביעית, אבל התלמוד מפרש שההיתר הוא כרבנן והאוסר בשביעית מהלך בשיטת רבי אליעזר בן יעקב, גם אם לא במלוא היקפה. ואכן הירושלמי (פ"ב ה"י, לד ע"ב) מפרש במפורש שרבי שמעון כרבנן. הברייתא השלישית גם היא כרבי שמעון המתיר הרבצה, כלומר מתיר להשקות שדה בור לפני זריעה. כל זאת לדעת פליקס שזו משמעות המונח "לרבץ". אם לרבץ הוא סתם השקאה – הרי שהברייתא השלישית היא כרבי אליעזר בן יעקב האוסר, ומתיר רק במקרים מיוחדים. אם כן, יש מחלוקת עקרונית על השקאה בשדה שלחין: חכמים במשנת מועד קטן (פ"ג מ"א) ובית הלל במשנתנו התירו להשקות את כל השדה, רבי אליעזר בן יעקב (כאן) התיר להשקות רק את העצים, בית שמאי התירו להשקות רק את הנוף (משנתנו) ויש גם שאסרו להשקות בשביעית אפילו את הנטיעות הזקוקות להשקאה (תנא קמא במשנתנו). שוב דעת בית שמאי לא נעקרה מההלכה, אדרבה, יש המחמירים אף יותר מבית שמאי 27 על תופעה זו ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .
Sefaria · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Sheviit 2:4
זוהמא. שם לריח רע ופי' שמנהג עובדי האדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם: וכורכין. הוא שיקבץ הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ: וקוטמין. הוא לכרות קצתם כשיצטרך לזה: ועושין להם בתים. עושין להם צללים להסך מן הגשם והשמש שלא יזיקום: ומשקין אותן. שופכין מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו: ואמר ר' אליעזר בר' צדוק. שבשנה שביעית עצמה מותר זה: ונוף. הוא ראש האילן ר"ל הענפים והעלין: והעיקר. הוא השרש ואין הלכה כר' אליעזר בר' צדוק:
Sefaria · Rambam on Mishnah Sheviit 2:4
מזהמין. כשיש מכה לאילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות ומיהו זיהום דהכא צריך לומר דמחזק את האילן ומשביחו ומשמע עד ר"ה אין בשביעית לא ובמסכת ע"ג פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נ:) תניא ומתליעין ומזהמין בשביעית ומשני התם תרי זיהומי הוו חד אוקמי אילנא ושרי וחד אברויי אילנא ואסור ואע"ג דבעבודת אילן אסורה ל' יום לפני ר"ה הכא שרי שלא ימותו הנטיעות דהנך עבודות דרבנן הם כדאמרינן בריש מו"ק (ד' ג: וד'.) אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא והכא לא גזור: וכורכין אותן. מפני הצנה והחמה: וקוטמין אותן. פירש בערוך אפר תרגומו קטמא ויש מפרשים שוברי' הראשים כמו נקטם ראשו: ועושין להם בתים. גדר אמה גובה סביבותיהם וממלאין אות' עפר ומיהו בירושלמי משמע בית ממש לצל: על הנוף. של אילן אבל לא על העיקר שצריך לשנות ולא יעשה בשביעית כשאר השנים. ירושלמי (הל' ד') מתניתא כרבנן מתליעין בשביעית אבל לא במועד כאן וכאן אין מגזמין אבל נוטל הרואה רבי יוסי אמר רבי אבינא בעי מה בין המזהם לעושה בית. המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה להן צל והיא גדילה מחמתו. פירוש מתני' כרבנן. דברייתא דמייתי היינו ההיא דפ' ר"י (עבודה זרה נ:) וקסבר בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ולית ליה שינויא דמשנינן תרי זיהומי הוי: עוד ירושל' (שם) תני רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר בן שמוע ב"ש אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר וב"ה אומרים משקה בין על הנוף בין על העיקר. פירוש הך ברייתא בערב שביעית איירי עד ר"ה דקתני רישא בתוספתא (פ"א) משקין את הנטיעות עד ראש השנה והדר קתני ר' יוסי בן כיפר אומר ומסיים בה אמרו להן בית הלל לבית שמאי אם אתה מתיר להן מקצת תתיר להן את הכל ואם אין אתה מתיר להם את הכל לא תתיר להם מקצת:
Sefaria · Rash MiShantz on Mishnah Sheviit 2:4
בתו"ח ד"ה מזהמין כו' פי' השני שכתב הר"ב כו' הוא פי' הרמב"ם ואע"ג דנשמעינהו מן מעשנין דמ"ב י"ל דה"א כו' אבל מ"מ יקשה דליתני הא דמזהמין שמה בהדי מעשנין. וכה"ג הקשה בעצמו לעיל במסקלין אמנם במחכ"ת ל"ד בלשון המשנה שאמרה את הנטיעות דמשמע דזקנים לא (עי' בפרק דלעיל) והחילוק נ"ל דעישון הוא לתולעים שבפירות וזיהום הוא לתולעים שבאילנות וכמו שהם בפי' הרמב"ם. ובמש"כ מיושב נמי מה שהקשו הרא"ש והתוי"ט על פי' הר"ש בהא דוקוטמין אותן דהיינו מאבקין דע"כ יש חילוק ביניהם מדלא שרינן קטימה אלא לנטיעות:
Sefaria · Rashash on Mishnah Sheviit 2:4
מזהמין . פי' השני שכתב הר"ב שמושחין וכו' כדי שיברחו התולעים. הוא פירוש הרמב"ם ואע"ג דנשמעיניה ממתניתין ב' מעשנים וכו' י"ל דה"א דדוקא עישון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית קמ"ל דאף זיהום שהוא בגוף האילן נמי שרי ובחיבורו פרק א' כתב שסכין הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך: [*וקוטמין אותן . פי' הר"ב י"מ לשום בשרשיהם אפר כו' ובפי' שהזכרתי הקשה על פירוש ראשון דאינו דהרי הוא מאבקין דלעיל. ע"כ. ושני הפירושי' ראיתי בערוך ערך זבל]: [*ומשקין אותן. לשון הרמב"ם שופכים מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ע"כ. ועיין לקמן בסמוך]: [*את הנוף כו' . את העיקר. והר"ב העתיק בשניהם על וכן הוא במשניות כתובים ונראה שכן הוא גי' הרמב"ם ממה שכתבתי בשמו בדבור דלעיל]:
Sefaria · Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit 2:4
אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו:
Sefaria · Yachin on Mishnah Sheviit 2:4
תוי"ט ד"ה וקוטמין וכו' ושני הפרושים ראיתי בערוך וכו' ע"ש. חידוש גדול שלא כתב דראה ג"כ בהר"ש שהביא שני פירושים האלו בשם הערוך גם קושי' שכתב בשם פי' שהזכרתי נדפס בין שני חצי אריח. שם בהר"ש. וידוע דכל אותן הגהות הם דברי הרא"ש ובהפלאה שבערכין כתבתי דרבינו הערוך שכתב פי' הראשון ולא חש להאי קושי' דהיינו מאבקין משום די"ל דמאבקין שפירושו שמשליכין אבק על עיקר האילן כמ"ש רבינו לעיל בסמוך וכן פי' הר"ב. לא מוכח' מילתא בעיני הרואים אח"כ בשביעית דבעלים הניחו האבק בכוונה. ובלא"ה יאמרו דאבק מאליו הונח שם כי שכיחי אבק פורח בכל מקומות הגלויים אבל קיטמא שהוא אפר כירה מוכח' מילתא טפי דבעלים הניחו שם לתקן האילן וה"א דאפי' קודם ר"ה אסורה מפני הרואים אח"כ בשביעית יש מראית העין שהבעלים עשו תיקון האילן באפר עכשיו בשביעית להכי איצטריך דשרי. ומאבקין דלעיל איצטריך דאפילו מאבקין לא שרי אלא עד ר"ה ובכן פי' הערוך שכתבו גם הר"ב. מעתה יערב:
Sefaria · Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviit 2:4